ומצור דבש לח

בבהמה ולומר הכי אם באדם גופיה מותר. הגם דעכ"פ ס"ל דגם הבהמה לדידהו איתא בדין השביתה מיהא. כ"ש וק"ו לשיטת הפר"ח ז"ל דסבר דאין שביתה לבהמה ביו"ט דבר תורה. ודבר זה ברור הוא אצלו. וא"כ הרי נפרד יו"ט משבת בדין שביתת הבהמה. וא"כ מדוע במחמר חזרו להיות שוין יו"ט לשבת בענין האיסור הלזה. ותהיה הבהמה עדיפה מאדם. בענין המשא וההוצאה. זה פלא נשגב הוא

ועוד נשוב להתפלא. דהלא מר"ן הב"י גופיה בסי' תצ"ה שגם הוא תמה על המתירין והיתה דעתו בתחילה נוטה לצד המחמירין בשביתת הבהמה ביו"ט. ותמה על המתירין. עם כל זאת מעולם לא בא עליהם בטענה דאיסור המחמר הויא איסור תורה ביו"ט. אדרבא כתב כלפי לייא. שהרי אחר שתמה עליהם דאחר דמצינו דהוקש יו"ט לשבת בכל מילי מנ"ל להמתירין להוציא שביתת הבהמה מן הכלל, ותכף הוא עצמו תירץ קושיתו זאת וכתב וז"ל ומיהו איכא למימר דשביתת הבהמה ומחמר לאו בכלל לא תעשה כל מלאכה נינהו שאינם מכלל ארבעים אבות מלאכות ואינן לא אב ולא תולדה אלא לאו בפ"ע יחד להם הכתוב. והילכך כיון דלא כתביה רחמנא גבי יו"ט משרא שרי עכ"ל. הרי מבואר דעת מר"ן ז"ל דגם בעת תמיהתו על המתירין ודעתו עדיין היה נוטה לאיסור השביתה ביו"ט לבהמה. עכ"ז כתב דאינן נכנסים בסוג מלאכה כדי לאסור השביתה והמחמר מכח ל"ת כל מלאכה והדבר תימא שהפר"ח חולק על מר"ן הב"י לומר דמחמר הוי איסור ביו"ט. עם מה שיגדיל התימה שהוא ז"ל סובר דאין דין השביתה ביו"ט. ומיקל במה שעתה מחמיר מרן בדין השביתה גופה. ובאיסור המחמר דמרן גופיה ס"ל דלא הויא איסור מלאכה ומיקל בה. הרב פר"ח רצונו להחמיר. והוי דעת הפר"ח ומרן הב"י שני הקצוות מתנגדים מן הקצה אל קצהו השני. והוא פלא בעיני למאד

גם יש לעמוד בדב"ק במה שהביא דברי הרמב"ן ז"ל שכתב בפי' דלאו דמחמר ליתיה ביו"ט. ועכ"ז כתב דלא כהב"ח. ולא ידעתי למה. ודי בזה ואכמ"ל יותר

עכ"פ לכל האמירות והדברות גוד אחית וגוד אסיק. מכללא דידן לא נפיק. דהגאון הפר"ח ז"ל הכי סבר בפשיטות דאין שביתה לבהמה ביו"ט ודו"ק

יג) היא סברת הגאון צמח צדק בתשו' סי' ל"ה. שנשאל הוא ז"ל על יהודים מחזיקי עגלות סוסים למשא למקומות רחוקים. ויש להם גויים שכירי יום או שבוע. ובקשו מאתו למצוא להם התר בשבת שיוכלו לשלוח סוסיהם ע"י גויים. ע"י הפקרת הבהמה או מכירתה לגויים קודם השבת. ושקו"ט הגאון הנ"ל להתיר ע"י אופן ההפקרה לבדה. ושם באותה תשו' בדף ל"ג ע"ב כתב וז"ל. וכ"ז אינו אלא בשבת מפני שאדם מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא. אבל ביו"ט יש להתיר להשכיר לכתחילה בהמתו לגוי מפני שכך הסכימו האחרונים שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. אע"ג דבירושלמי משמע דאדם מצווה על שביתת בהמתו. הביאו הרא"ש ריש פ"ק דביצה. מ"מ רוב האחרונים פסקו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ורשאי לכתחילה להשכיר בהמתו לגוי אפי' שלא ע"י הפקר רק שישכור בהבלעה. שלא יהיה משכר יו"ט שלא בהבלעה עכ"ל

יד) היא סברת הרב יד אהרן סי' ש"ה בהגה"ט שהביא קושית מהר"י אלפנדרי ז"ל על מאי דאמרינן חולב אדם ביו"ט לתוך הקדירה. משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והרי היא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל. והרב יד אהרן ז"ל תירץ דהתם ביו"ט קאי. וכיון דביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. משו"ה נקט טעמא דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי עכ"ל. ודברי הרב ידא"ה ז"ל הביאם ג"ע הרב חיד"א במחב"ר דמ"ו ע"א. ותמה עליו וז"ל וק"ק דלא זכר הגה"מ בעירובין שכתבו דיש שביתה לבהמה ביו"ט. מדברי הירושלמי דנתן טעם למתני' דאין רוכבין ע"ג בהמה מטעם שביתה עכ"ל

ומחוינא קיד"ה דאין זו השגה. דבמקומו בסי' תצ"ה הרב יד אהרן ז"ל הביא דברי הירושלמי הנז' ושקו"ט ביה והביא דברי הפר"ח ז"ל שכתב דהירושלמי בשבת קאי ולא ביו"ט. וכן כתב הוא דידיה שמוכרחים אנחנו לאוקומי דברי הירושלמי הנז' דבשבת קאי. והביא גם דברי הרא"ש דפ' משילין שהביא דברי הירושלמי הנז'. וכתב דאפשר דהרא"ש גופיה ס"ל דשביתת בהמתו שאמרו בירושלמי מדרבנן דוקא. דמדאורייתא אין איסור ברכיבה שהחי נושא את עצמו. ולסוף הביא דברי הרב צמח צדק ז"ל שהבאתי דבריו באות הקודם. דכתב דכל האחרונים הסכימו דאין שביתה לבהמה ביו"ט ומינה סליק. וא"כ אין זו שכחה לפניו מדברי הירושלמי. דאדרבא עינו ראתה דברי הירושלמי ולא ס"ל כן נגד תלמודא דידן וכמש"ל ומה גם שסיים לאחרונה שכל האחרונים הסכימו דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט. והכי ס"ל הוא נמי בפשיטות כדמוכח מדבריו דסי' ש"ה הנ"ל ודו"ק

טו) היא סברת הט"ז שכתב בסי' תצ"ה עמ"ש מר"ן סעיף ג' אין מוציאין משא ע"ג בהמה כתב הוא ז"ל הטעם משום עובדין דחול. אבל לא משום שביתת הבהמה דהא פסק בסי' רמ"ו דאין מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט עכ"ל, וכן לעיל בסי' רמ"ו ציין לסי' תצ"ה מ"ש הוא ז"ל. והרב ט"ז אזיל בשי' מר חמיו הב"ח דאין דין השביתה לבהמה ביו"ט וכמש"ל

הן אמת כי דברי הט"ז ז"ל צריכים ביאור. דאמאן קאי מאי דקאמר דהא פסק בסי' רמ"ו. אם על דברי מר"ן ז"ל הלא מר"ן בסי' רמ"ו לא כתב כלל בשלחנו הטהור דין שביתת הבהמה ביו"ט כלל. ורק שם הודיענו דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. ואסור להשכירה ולהשאילה לגוי. דכל אלה הם דינים השייכים לשבת. ומדיני יו"ט לא הזכיר כלום כמ"ש המעיין. ואם כוונתו על רמ"א ז"ל דהוא כתב בסי' רמ"ו סעיף ג' דביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ומטי לה משם השבלי הלקט שהזכיר מר"ן הב"י בסי' ש"ה. גם זה קשה. דהלא הט"ז מפרש הכא בסי' תצ"ה דברי מרן בטעמא דמילתא אשר פסק דאין מוציאין משא על הבהמה. ועל דברי מר"ן קאי. והרמ"א ז"ל לא דיבר פה כלום. ואיך מכריע דברי מר"ן דסי' תצ"ה מדברי מר"ן דסי' רמ"ו ומר"ן ז"ל לא זכר שם גם רמז מזה וא"כ צריך ביאור כוונת דבריו דאמאן קאי

ואולי נוכל להדחק ולפרש כוונתו דה"ק. וכוונתו דהשתא הכא בסי' תצ"ה דאיתבריר לן דעת מר"ן ז"ל דדעתו לפסוק דאין שביתת הבהמה ביו"ט דבר תורה כלל. מדקאמר אין מוציאין משא על הבהמה ולא נקט כלישנא דנקט בשבת דאסור להשאיל ולהשכיר וכו' משום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. א"כ איגלאי מילתא דמרן ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט.