ומצור דבש לז

ותמיהתנו זאת על שיטת הפר"ח ביו"ט. דכוותה ממש תמה הר"ן על הרשב"א בסוגיין דע"א דט"ו דאמרינן התם בטעמא דאסור למכור לגוי בהמה גסה. גזירה משום שאלה ושכירות ונסיוני דזמנין דזבין לה בערב שבת בה"ש. ואמ"ל תא ונסייה ניהליה. ושמעת ליה לקציה ואזלא מחמתיה והו"ל מחמר אחר בהמתי. וכתב שם הר"ן יש מקשים דלמה הוצרכו לטעם מחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה לקליה איכא משום שביתת בהמתו. והרשב"א נדחק לתרץ דמנסי לה בחצר והולכת משא בחצר. לא מיקרי מלאכה דניחוש לה. אבל משום מחמר איכא בכל דהו. וט"ז כתב הר"ן שאין הדין כן דכל היכא דאי עביד איהו גופיה לא מיחייב. בבהמתו לא מיחייב. דאדרבא איסור בהמתו קיל מגופו. ועוד תמה עליו דמפורש יוצא בסוגיין דשבת דקנ"ג דלא עבר על לאו דמחמר אלא היכא דבהמתו עבדה עקירה והנחה ברה"ר כדאמרינן התם מניח כיסו עליה וכו' אלמא דלא מיחייב אלאו דמחמר אלא כי עבדה בהמתו עקירה והנחה דומייא דידיה. וכיון שכן מה ענין עקירה והנחה ברה"י לפיכך הדבר פשוט בעיני שאין זה כלום עכ"ל

הנך רואה דהרשב"א ז"ל רצה לעשות בשבת גבי דין דנסיוני דקאי בחצר דאע"ג דליכא שביתה לבהמה דהא רה"י היא אכן מחמר איתיה. דוגמא למ"ש הרב פר"ח בדיני יו"ט דדין שביתה ליכא ומחמר איתא. והר"ן דחה דבריו דהם הפך הדין והפך סוגייא ערוכה דליכא לאו דמחמר אלא כי עבדה עקירה והנחה. ברשות האסורה בשבת. ודהרשב"א עדיפא מדין הפר"ח. דבנדון הרשב"א בשבת קאי דהבהמה עצמה מצווין על שביתתה במלאכה אחרת אלא דהכא דבחצר דהוא מקום רשות המותרת רצה לתת לה דין דמחמר ואיתותב מדברי הר"ן כמש"ל. אכן הכא בנדו"ד ביו"ט הפר"ח מודה דאין אנחנו מצווים על מנוחתה בשום מלאכה. ועכ"ז רצה להחמיר עליה באיסור מחמר

ומהאמור תגדל התימה טל הפר"ח שנסתייע לשיטתו מסוגייא זאת עצמה דשנינו בה פירכא דתלמודא והלא מחמר הוא ורחמנא אמר ל"ת כל מלאכה. ומזה רצה לומר דכיון דנקראת מלאכה אסורה ביו"ט. ומן התימה הוא זה. דהלא בשבת ההוצאה אסורה. ואי עבדא עקירה והנחה ברה"ר הויא ליה מחמר. אכן מה ענין זה ליו"ט דלית לן הוצאה ביו"ט כלל. ושרי לאדם להוציא מרשות לרשות ביו"ט. וכיון שבאדם מותר כ"ש לבהמה. וא"כ היכן הוא מציאות איסור המחמר. הא אפי' אי עבדא אלף עקירות והנחות שרי לכתחילה. וא"כ סוגיין דשבת שהביא לסיעתו היא תיובתיה ממש

עוד ק"ל טובא במ"ש הפר"ח ז"ל. ומ"ש הרמב"ם בה' יו"ט אבל ע"ג בהמה לא יביא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. דמשמע דמן התורה שרי איצטריך אפי' לכשאינו מחמר אחריו דהשתא ליכא איסור מן התורה. אבל במחמר איכא איסור מן התורה עכ"ל

ויש בזה מן התמיה הגדולה והפלא הנשגב דא"כ דאיכא ביו"ט איסור המחמר מן התורה. א"כ הו"ל לרבנן לאסור משא על הבהמה כלל. דילמא אתי לחמר אחריה ואתי לעבור על איסור תורה. והלא דברים ק"ו ובן בנו של ק"ו אם במוכר בהמה לגוי אסרי רבנן וחיישי לחששא רחוקה מאד דנסיוני. דדילמא מזבין לה ערב שבת בה"ש והגוי אומר לישראל תא ונסי לי וחיישי רבנן דילמא טעין משא על הבהמה באותה העת הדחוקה ושמעה לקליה דישראל ואזלא מחמתיה. והו"ל מחמר. צא ולמד כמה כרכורים צריכים אנחנו לכרכר גם בדרך רחוקה עד שנגיע לידי מחמר אחר בהמתו בנדו"ז. ואפי"ה גזרו רבנן ועשו משמרת למשמרת כדי שלא יכשל באיסור מחמר. עאכו"כ ביו"ט דהותר המשא וההוצאה לאדם ולבהמה. הרי אין לך דבר יותר נקל מזה שיכשל באיסור מחמר אחריה כיון שגוף המשא על הבהמה מותר ביו"ט. ואתי לחמר אחריה בפשיטות ולמה לא גזרו רבנן איסור ביו"ט לטעון על הבהמה דילמא אתי לחמר אחריה. ויותר הדבר קרוב לודאי מדילמא אתי לחמר. דודאי אתי לחמר. ומ"ש מנסיוני. ולמה זה הרמב"ם ז"ל הוכרח למצוא לנו טעם באיסור משא על הבהמה משום עובדין דחול. ולא מטעם איסור תורה ממש

וכל ראיותיו שהביא מדין שבת דאיקרי המחמר מלאכה. אינו ענין ליו"ט כלל. דבשבת המשא אסור בהוצאה. וטעינת הבהמה ג"כ אסור להוציאה מרשות לרשות. הן לאדם והן לבהמה. ואיסור הפעולה אסור גם בנפרד לכל אחד משום דתרווייהו איתנהו בכלל שביתה. והשתא אי מחמר אחר בהמתו בשבת קא עביד איסור בשותפות האדם והבהמה. ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. והיינו מחמר כדמוכח בסוגיין דשבת. אבל ביו"ט אין ההוצאה מכלל ל"ת כל מלאכה שהרי הותרה לצורך ולא צורך. וא"כ האדם מצד עצמו מותר להוציא המשא. והבהמה מצד עצמה אין בה דין שביתה ביו"ט כדקאמרת והשתא הויא מותרת בכל מלאכה. וא"כ איך יצוייר הדבר בשכל. שהמלאכה שהיא מותרת לכל אחד מהם בנפרד. תחזור להיות איסור תורה אם יעשוה בשותפות האדם והבהמה האם אין זה פלא עצום. ומי הכניסה עתה בשם מלאכה. ומה נתחדש עתה בה

ומינה נדון ונבין שגם הראיה שהביא הרב פ"ח ז"ל מדין חורש ביו"ט דתנן במכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו ח' מלקיות וחדא מינייהו חורש ביו"ט ומזה רצה ללמוד שהרי מצינו שאע"פ שהמלאכה נעשית בשותפות עם הבהמה מיחייב ה"ה במחמר. דמנ"ל לחלק ביניהם וכו' כמ"ש הוא ז"ל יעו"ש. ולפי האמור אין כאן ראיה לנדו"ד. שאני חורש שהיא מלאכה גמורה שהאדם אסיר לעשותה. גם הוא לבדו. וא"כ אם חורש עם הבהמה ביו"ט בשותפות אדם ובהמה. מהיכא תיתי דפקע איסורא מיניה. הא סוף סוף מלאכת החרישה נעשית ע"י שניהם. אבל גבי מחמר האיסור המביא לידי מחמר שהוא טעינת המשא על הבהמה והוצאתה מרשות לרשות היא מותרת לכל אחד מהם בנפרד. וזו היא שקשה כיצד ישוב להיות איסור תורה בעשות אותה מלאכה עצמה בשותפות אדם ובהמה

ואתה תחזה שמרן מהריק"ש ז"ל בפסקיו בסי' פ"ט בדין השביתה שהבאתי דבריו לעיל. הוא ז"ל תמה על האוסרים וכתב וז"ל ותמהני על האומר דהוי מחמר ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה. שאם לאדם עצמו ביו"ט לא נכנסה הוצאה מרשות לרשות בכלל ל"ת כל מלאכה. ואיך תהיה לאו לבהמה. ואין לבדוק איסורין מלבנו מה שלא הוזכר לא בפסוק ולא בתלמוד ע"כ

ואם מהריק"ש ז"ל קא מתמה הכי על מאי דסבר דאיכא תרווייהו איסור שביתה לבהמה ביו"ט ומחמר אחריה שהיא ס' היש אומרים שהביא הכלבו. ועלה קאי מהריק"ש. בתמיהתו עליהם. דמנ"ל להחמיר