ומצור דבש לו

שביתה. לא הבנתי אל מה ירמזון דב"ק ומאי שאטיהו דדברי הרשב"א בנדו"ד דהא הך פרה דיוצאת ברצועה שבין קרניה. יציאתה לרה"ר היא. דמשו"ה היתה יציאתה שלא ברצון חכמים. ואי בחצר מאי שביתה איכא. וגם אי מוקמינן לה למתני' ביו"ט קאי וכפי' הרב תו"ח. מוכרח דעל יציאתה לרה"ר קא אתינן עלה וכן דעת רבינו הטור דפסק לחומרא ואסר ביו"ט לצאת ברצועה שבבין קרניה. מוכרח דלרה"ר קא משתעי. ומה ראה הרב ז"ל ללמוד לנדו"ד מדברי הרשב"א הללו. נעלם ממני

חמשית במ"ש שדברי הה"מ שכתב טעם השני באיסור המשא ביו"ט משום דמשתמש בבע"ח היינו מדין מוקצה שגזרו בו רבנן בשבת וה"ה ביו"ט. הם דברים מפליאים. שמוקצה בשבת לא נשמע מעולם ולא ישמע. דהדין פשוט דאין מוקצה בשבת. ורק ביו"ט הוסיפו בו רבנן איסור. ומן הפלא שמר"ן ז"ל בסי' תצ"ה שאנחנו עסוקים בו סעיף ד' כתב בפירוש. מוקצה אע"פ שמותר בשבת. החמירו בו ביו"ט ואסרוהו. והרב כותב להפך מן הקצה אל הקצה שגזרו בו בשבת וה"ה ליו"ט. וכלפי לייא שעל המוקצה שהוסיפו בו רבנן ביו"ט יותר מן השבת. כמה דיות נשתפכו שהיא פלוגתא דרבוואתא קמאי. שיש רבים הסוברים שאין לגזור מוקצה ביו"ט יותר משבת החמורה. וכאשר הזכיר מר"ן ז"ל כ"ז בב"י שם בסי' תצ"ה באריכות לך נא ראה. אבל לגזירת מוקצה בשבת הוא דבר חדש. ומה שאסרו רבותינו להשתמש בבע"ח ביו"ט איננו מטעם מוקצה. דהא בשבת גופיה דלית לן מוקצה. עכ"ז כתב רבינו הטור בסי' ש"ה וכן מר"ן בש"ע. דאין רוכבין על גבי בהמה ולא להשתמש בבע"ח כלל. וטעם האיסור כטעם איסור עליה באילן דגזרו ביה רבנן בשבת וביו"ט גזירה שמא יתלוש מן המחובר. הכא נמי גזירה שמא יתלוש זמורה להנהיגה. ותו לא. והכל גזירה דרבנן בטעם שבות. וכאשר כ"ז תמצאנו מפורש בטעמיו ונימוקיו בדברי הרמב"ם פרק כ"א מה' שבת הלכה ו' והלכה ט'. ומשם בארה. באופן שכל דברי הרב תוספות חדשים בסעיף זה. לא מצאה דעתי הקטנה שום ישוב בהם כלל. וכבוד הרב תויו"ט ז"ל יצא נקי מכל השגותיו שהשיג עליו. ודו"ק

יב) סברת הפר"ח בסי' תצ"ה שכתב דדבר ברור הוא דאין שביתת בהמה ביו"ט. דקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך בשבת קאי וביו"ט לא כתיב וכתב שכן דקדק הרב תויו"ט בפ"ב דביצה ממתני' דשלשה דברים. דבשבת קאי וכן פירש"י והר"ן. ומ"ש בירושלמי דאין רוכבין ע"ג בהמה משום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. בשבת קאי ולא ביו"ט דביו"ט אין בו שום איסור דשביתת בהמה כלל

אלא שהרב פר"ח ז"ל סובר דאע"ג דשביתת בהמה ליתא ביו"ט אכן לחמר אחריה אסור. דמחמר מלאכה היא ונכלל בכלל ל"ת כל מלאכה. והביא ראיה מדברי הרמב"ם בפרק כ' מה' שבת דכתב דהמחמר אחר בהמתו בשבת איסורו מן התורה. מקרא דל"ת כל מלאכה. אלא שאין לוקין עליו מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו'. וא"כ מלאכה היא. ובפ' בתרא דשבת גבי אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. פריך מחמר הוא ורחמנא אמר ל"ת כל מלאכה. וכיון דמקריא מלאכה איכא איסורא ביו"ט. ומ"ש הרמב"ם דאין להוציא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול דמשמע דמן התורה מותר. איצטריך אפי' לכשאינו מחמר אחריה דהשתא ליכא איסור מן התורה דאין שביתה ביו"ט לבהמה. אבל במחמר אסור מה"ת. ומעתה כי היכי דאחרישה ביו"ט מחייב כדתנן במכות ובמס' פסחים אע"פ שהיא מלאכת אדם עם הבהמה בשותפות ה"ה למחמר דמנ"ל לחלק ביניהם. עכ"ל הנצרך לעניננו ויעו"ש

ודעת חסרתי להבין דברי הגאון הפר"ח ז"ל בפשרה הזאת שעשה דשביתת בהמה ביו"ט ליתא מה"ת כלל. ובמחמר אחריה איסורא איכא מה"ת מלאו דלא תעשה כל מלאכה. ולא זכיתי להבין דבריו וליישב שני הפכים בנושא אחד. כי למיעוט שכלי יש בדבר תמיהות רבות אחרי התאבקי בעפרות זהב לו. ובקשת אלף מחילות מקדושת עצמותיו ופרשת גדולת תורתי הרמה

כי הלא נודע כי אין איסור מחמר. אלא במחמר אחרי בהמה הטעונה משא בשבת ובעליה מנהיגים אותה. אכן אם הבהמה ריקנית אין בה איסור מחמר אפי' אם בעליה מנהיגים אותה. והדבר מפורש בדברי רש"י ז"ל בפ"ק דע"א דט"ו ע"א ד"ה מחמר. ובשבת דקנ"ג ע"ב ד"ה והלא מחמר יעו"ש. גם נודע שאין איסור משא על הבהמה בשבת אלא כשמטעינה ומוציאה מרשות לרשות. דמה שהאדם אסור לעשותו. אסור לעשותו גם לבהמתו דאדם מצווה על שביתתה כשביתתו וקרא כתיב למען ינוח שורך וגו' כמוך. אבל אם מטעינה בחצרו דהוי רה"י כולו. אין בה איסור ואפי' אם היא חצר גדולה כאנטוכיא שהרי האדם בעצמו מיתר בזה. וכן כתב הרשב"א בפי' הביא דבריו הרב מג"א בסי' רמ"ו ס"ק י"ב יעו"ש. (ועיין להרב גו"ר ז"ל באו"ח כלל ג' סי' ט"ו יעו"ש)

וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שפסק אסור להוציא משא על הבהמה בשבת. ולא קאמר אסור לטעון משא על הבהמה. דטעינת משא ברשות אחת אין כאן איסור תורה

והשתא ניחזי אנן אחר שהפר"ח פסיק ותני דאין שביתה לבהמה ביו"ט. היינו אפי' בדברים שהאדם אסור לעשותם ביו"ט מטעם שביתתו ביו"ט. אכן בהמתו דאינו מצווה על שביתתה ומנוחתה ביו"ט מותר לעשות היא מלאכה ע"י גוי וכיוצא. כיון שאינו מצווה על מנוחתה. וא"כ כ"ש בדברים שהאדם מותר בהם ביו"ט ואין בהם לאדם עצמו שביתה ביו"ט. אע"פ שיש בהם שביתה בשבת. כמו ההוצאה מרשות לרשות דבשבת הויא מלאכה גמורה. וביו"ט מותרת כדקי"ל דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך א"כ גבי הוצאה פקע ממנה שם שביתה לאדם. ומותר לטעון משא ביו"ט ולהוציאו מרשות לרשות ביו"ט כ"ש דאין דין שביתה לבהמה בהוצאה ביו"ט. דהא לא נכנסה בסוג השביתה מעיקרא אפי' לאדם. וא"כ ניחזי אנן היאך יהיה מציאות המחמר ביו"ט אסור. והבהמה עצמה אין בה דין שביתה. דבריקנית אין בה דין דמחמר אפי' בשבת. ובטעונה משא והאדם אחריה. מהיכן נכנס איסור המחמר הלא להוציא המשא מותר לאדם גופיה. וא"כ מה טעם יהיה אסור אם מחמר אחריה והיא טעונה. אם נאמר דהבהמה אין בה משום שמחת יו"ט ואסור להטעינה וכדכתיבנא לעיל. התינח לו היה איסור השביתה לבהמה ביו"ט מה"ת. שפיר אם נאמר דאין להתיר לצער הבהמה משום שהאדם עצמו מותר. דבאדם התירו לו המשא משום הרבות שמחתו ביו"ט ובבהמה ליכא טעמא דנא ואסיר. אבל הפר"ח פסיק דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט כלל. ואפי' במה שאסור לאדם. וא"כ היאך יצוייר שבמה שהותר לאדם יהיה אסור לבהמה שאין בה דין שביתה כלל: