ומצור דבש לה

אין לדייק מכאן שטעם ההיתר ביציאתה ברצועה שבין קרניה הוא מטעם דאין שביתה לבהמה ביו"ט כדדייק הרב תויו"ט. דלא היא. אלא טעם ההתר משום דבהוצאת המשא אדם בעצמו מותר לשאת משא לרה"ר. אכן בדברים שאדם בעצמו אסיר לצאת בהם. גם לבהמה אסור מטעם שביתה. ודלא כהרב תויו"ט. ובזה רצה לדחות ראיתו

וק"ל דאם ברצועה שבין קרניה משרא שרי מטעמא דאדם עצמו הותר לשאת המשא. וזהו טעם ההתר ביו"ט. ועלה קאימנא במתני'. א"כ יפלו עלינו ב' קושיות חזקות. חדא דא"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי על ראב"ע ואסרי בין בשבת ובין ביו"ט. בשלמא בשבת ניחא דאסרי לצאת ברצועה שבין קרניה משום משאוי. אבל ביו"ט הא משאוי הותר גם לאדם. ולהוציא מותר דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך וא"כ כיון דהמשא מותר וההוצאה מותרת. מה טעם רבנן דקאסרי ביו"ט. שנית הדבר תמוה טובא דמי גילה להרב רז זה דאפי' אי מוקמינן כולה מתני' ביו"ט משרא שרי לפרה לצאת ברצועה. כמ"ש הוא ז"ל ואישתמיט מיניה דמר פסק רבינו הטור בסי' תקכ"ב. דרבינו הטור מפרש למתני' כולה ביו"ט ופסק דאסורה לצאת ברצועה שבין קרניה. וכמ"ש מר"ן הב"י שם בפירוש דבריו יעו"ש. ולמרבית הפלא דדברי רבינו הטור ז"ל הללו. הזכירם הרב תויו"ט בעצמו שם. ותמה עליו דמדקדוק מתני' מוכח דרישא דתנינן בה פרתו היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. בשבת קאי. אבל ביו"ט לית לן בה ושריא לצאת ברצועה. ומוכח דלית לן שביתה לבהמה ביו"ט. וזאת היא ראיתו ומינה מותיב לרבינו הטור. וא"כ הדבר גלוי לכל דלמאן דס"ל דמתני' ביו"ט קאי אסורה לצאת ברצועה שבין קרניה כפשטה דמתניתין לסברתו. וחידוש ופלא נשגב שכל אלה הדברים דיברם הרב תויו"ט שם. ועכ"ז משיג עליו היפך הדין והיפך ראיותיו

שנית הל"ט במ"ש תדע דהרמב"ם והסמ"ג וכו' והו"ל להב"י לדייק מזה וכו'. מדלא כתבו זה הטעם ורצונו לומר דמדלא כתבו הרמב"ם והסמ"ג איסור הוצאת המשא על הבהמה ביו"ט מטעם איסור השביתה. ואתו עלה רק מטעמא דעובדין דחול. וא"כ מזה הו"ל להב"י ללמוד מדבריהם ולדייק דאין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. ומדלא דייק הכי. ש"מ דאין ראיה דאין שביתה לבהמה. דהתר המשא הוא משום דאדם בעצמו מותר בו. ורק נאסר משום עובדין דחול. בבהמה דוקא

ואתמה על החזון דמי גילה לו דמרן לא דייק מדבריהם הכי ופסק כמותם. אי משום דמרן הב"י שם בסי' תצ"ה תמה בתחילה על המתירין השביתה לבהמה ביו"ט. הלא המעיין בדברי מרן הב"י במקורן בסי' תצ"ה. עיניו יחזו דמרן הב"י גופיה אחר שתירץ תמיהתו. וכתב דהן אמת דשביתה ומחמר ביו"ט אינן לא אב ולא תולדה ואינם בכלל ל"ת כל מלאכה אכן זאת היתה תמיהתו שראה שהפוסקים סתמו הדברים ולא ביארו שאע"פ שהוקשו יו"ט לשבת לשאר דברים. אכן שביתת בהמה יצאה מן הכלל. וזאת לבד עמדה לו למר"ן בקשיא. ובסו"ד כתב שראה להרמב"ם והסמ"ג והרשב"א והה"מ ז"ל שכתבו שטעם איסור המשא הוא משום עובדין דחול דוקא ולא מטעם שביתה וא"כ כפי"ז הרי ניחא דעתו דמרן הב"י דלא נשאר הדבר סתום הרי פירשו הפו' דבריהם דאין לבהמה דין שביתה ביו"ט. וע"כ בסי' תצ"ה כתב אין מוציאין משא על הבהמה. ולא כתב דאדם מצווה טל שביתת בהמתו כדכתב בסי' רמ"ו בדיני שבת. והוברר לן דעת מר"ן ז"ל דפסק כוותייהו ודייק מדבריהם. (ולקמן בע"ה בהגיענו ה' לסדר במערכה זאת דעת מר"ן שמה נעמוד על הדבר בבאר רחובות) ומה קשיתיה על מר"ן הב"י. לא ידענא. ודברי הרמב"ם והסמ"ג ברור מללו דלית להו דין שביתה לבהמה ביו"ט כלל. וכוותייהו פסק מר"ן

שלישית הדבר קשה למאד לומר דיש שביתה לבהמה ביו"ט דבר תורה. ואפי"ה איסור המשא עליה אינו מטעם שביתתה. כיון דהאדם גופיה מותר במשא ביו"ט. גם לבהמה שריא. ורק אתינן עלה מטעם עובדין דחול. ונשארה דין השביתה לבהמה ביו"ט בשאר דברים חוץ מהמשא. וכל חכם לב בלבבו יבין כמה קשים דברים אלו להולמן. דאטו משא והוצאה מרשות לרשות לאו מלאכה גמורה היא בשבת ואנחנו מוזהרים על שביתת הבהמה מהם בשבת. וא"כ אם באמת יש לבהמה דין שביתה ביו"ט דבר תורה כמו בשבת. מה טעם הותרו לבהמה ביו"ט. אם משום דאדם גופיה שרי להוציא ביו"ט. מינה דכ"ש לבהמה. אני שמעתי ולא אבין דהלא כתב הרמב"ם בפ"א מה' יו"ט דין ו' הטעם שהתירו ההוצאה ביו"ט והלא מלאכה היא. ואפשר לעשותה מעיו"ט. ולמה התירוה ביו"ט. וכתב שהטעם כדי להרבות בשמחת יו"ט ויוליך ויביא כל מה שירצה. וישלים חפציו. ולא יהיה כמי שידיו אסורות עכ"ל. הרי שהטעם שהותרה הוצאה לאדם עצמו אע"פ שהיא מלאכה גמורה מט"ל מלאכות אפי"ה התירוה משום שמחת יו"ט. ועתה אם גוף הבהמה אנחנו מצווים על שביתתה ביו"ט כמו בשבת. למה הותרה מן התורה לשאת משא עליה ביו"ט משום שמחת יו"ט דאדם. ומי הכניס הבהמה בשמחת יו"ט. ומה תועלת יש לה בזה. הלא הבהמה מצטערת בטעינת משא עליה. ואיה השביתה שהוזהרנו בה עליה. ואם האדם שמח בזה ביו"ט. לשמחה מה זו עושה לבהמה. והלא דין השביתה שהוזהרנו עליה הוא שינוח גופה של הבהמה ויהא לה נחת בשבת. צא ולמד מ"ש רש"י פ' משפטים על פ' למען ינוח שורך וחמורך. תן לו ניח להתיר שיהא תולש עשבים מן הקרקע ואוכל. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמרת אין זה ניח אלא צער יעו"ש. וכן ראיתי למהרשד"ם חלק או"ח סי' ב'. שכתב שהפירוש הנכון בשביתת הבהמה הוא שהבורא ית"ש חפץ שגם הבהמה תניח ולא נעשה לה שום ענין המצערה יעו"ש וא"כ אם באמת הוזהרנו על שביתת הבהמה ביו"ט כמו בשבת אין כאן טעם כלל להטעינה משא ביו"ט משום שהאדם ישמח והיא תאנח. ומה טעם לבקש טעם האיסור משום עובדין דחול. אלא שהדבר ברור שאין דין שביתה לבהמה ביו"ט כלל. ועכ"ז אסרו רבנן להטעין המשא עליה. אע"פ שבאדם מותר. מפני שבאדם נוכל לעשות במשאו איזה שינוי. אכן בבהמה אין בה שנוי מורגש ואתי לשכוח יו"ט כמעשהו בחול וכמש"ל. גם הדבר ממקומו מוכרע. דהלא בשבת גופיה הלא האדם מותר לצאת לרה"ר בבגדיו. והאם מותר לפושטם ולהניחם ע"ג בהמתו בשבת ולא הוי משוי על הבהמה. כיון שהאדם מותר הוא עצמו לצאת בהם הא ודאי לא וא"כ מה ענין התר האדם להתר הבהמה ביו"ט. כל שטעם ההתר באדם לא שייך בבהמה. ולקמן בע"ה עוד נעמוד על הדבר וד"ב

רביעית הך ראיה שהביא מדברי הרשב"א שאם הבהמה טוענת משא בחצר אין בה דין