ומצור דבש לד

נמצא שום ישוב לקושית מנא ליה. הלא בתלמוד לא נזכר דין זה. וא"כ אם גם בדין העבדים היה חולק עליו וסבר כדעת הרמב"ן. אין כאן תפיסה על מהריק"ש דמצא עמוד גדיל לישען עליו. אלא דקושטא דמילתא דגם מהריק"ש סבר כבה"ג. אכן מה ענין העבדים לדין הבהמה. ומנא תימרא למקשינהו אהדדי. ולא דמו כמש"ל. גם למרבית הפלא. הלא מהריק"ש ז"ל נשען בפסקו בדין השביתה. על הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג וה"ה. דכולהו כתבו בפי' דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ומדוע לא יעיר הוא עליהם מדברי בה"ג. ומהריק"ש הוא תמה על האוסר דמנ"ל הא דבר שלא נזכר בתלמודין ואם גם היה רואה דברי בה"ג מאי הוי. הלא כקושית מהריק"ש הקשה הרמב"ן על בה"ג. וה"ה דהיה מקשה מהריק"ש על בה"ג מנ"ל. ומה מצינו מקום ישוב לקושיא זאת עד עתה

גם מה שתמה עליו מדברי הרא"ש והג"מ דכתבו דברי הירושלמי בטעם השביתה. לא זכיתי להבין מה היא התמיה הזאת. חדא דהא סמא בידיה לפרש דברי הירושלמי דאשבת קאי כמו שפירשה הפר"ח והרב יד אהרן ועד אחרן מרן הב"י כאשר כתבנו לעיל. ובשגם יהיה פירוש דברי הירושלמי על יו"ט. לא ידעתי מהות תמיהא כזאת על פוסק גדול כמוהו. שראה דברי הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א וה"ה ולאחרונה הביא גם דברי מר"ן הב"י שאחר שתמה על המתירין ראה דברי הרמב"ם והרשב"א וכו'. ומסיק מרן כוותייהו וכאשר יתבאר. וכולהו ס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. ובדין הרכיבה הא כתב דאסור שמא יתלוש זמורה כטעם תלמודין בפ' משילין. ואחר כל הכבודה הזאת נקשי עליה מדברי הירושלמי דלא זכרו לפסוק כוותיה נגד תלמוד דידן. ומלשון מרן מהריק"ש דכתב דאין לנו אלא דברי התלמוד והגאונים והפוסקים המפורסמים. נראה להדייא שעינו ראתה שיש פוסקים אחרים שסוברין להפך. אכן אין דעתו סומכת עליהם. רק על תלמודינו ודברי הגאונים והפוסקים וכו' דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו

שוב חזיתי לג"ע במחב"ר סי' ש"ה שהביא דברי מהריק"ש דסי' תקכ"ו דסבר דבעבדי' שוה יו"ט לשבת. ושם החליף השיטה. והקשה עליו דהלא בתשו' סי' פ"ט פסק. דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ואם שביתת בהמה ביו"ט ליכא ה"ה עבדים. ועבד ובהמה דין אחד להם עכ"ל

ונוראות נפלאתי. שבמקום שג"ע ז"ל היה לו להביא ראיה דאין דין העבדים שוה לדין הבהמה מפסקי מהריק"ש גופיה. דבעבדים החמיר. ובשביתת בהמה הקל. וכאשר כן היא שיטת הרשב"א ז"ל דבעבדים החמיר ובשביתה הקל. והיה מישב דבריו בטוב טעם. ג"ע ז"ל אחרת עשה. דבדין השביתה דהקל וסבר דאין שביתה. כמ"ש מהריק"ש בפסקיו תמה עליו מדין העבדים. כאלו הבהמה והעבד כחדא מחתא הם. ובדין העבדים דפסק כבה"ג הקשה עליו מפסקיו בדין השביתה. דהוא הפך דין העבדים. והרב ז"ל נדחק הרבה בכל צד ופנה כדי לאוקמיה לשיטתיה דדין העבד ודין הבהמה שוין. שבזה לא מצינו נחת בדברי מהריק"ש לא בדין העבדים ולא בדין הבהמה. דדין העבדים שכתב בהגהותיו נקשי עליה מפסקו בדין שביתת הבהמה. ובדין שביתת הבהמה נקשי עליו מדין העבדים. ולמה לן למשכוני אנפשין כולי האי וליכנס בדוחקי דוחקים כאלו זה פלא. באופן דדברי ג"ע ז"ל לא זכיתי לבוא לידי ישובן ודו"ק

ח) סברת הגאון בית חדש ז"ל שכתב בסי' תצ"ה בפשיטות דאין ביו"ט לא דין דשביתה ולא דין דמחמר כלל. וכתב שכן מבואר בהרמב"ם ובסמ"ג וכתב שכן עיקר ודלא כסברת המחמירין יעו"ש בד"ק

ט) סברת הלבוש דכתב כן בפירוש בסי' רמ"ו סעיף ה' בסופו. ובסי' ש"ה סעיף כ"ג. ובסי' תצ"ה סעיף ג' כתב דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול. וכן כתב בסי' תק"י יעו"ש

יוד היא סברת מהר"ש חאיון בספר בני שמואל בד' קל"א בנימוקיו על הלכות יו"ט שכתב וז"ל. ולענין שביתת הבהמה ומחמר כתב מהר"י קארו ז"ל בשם הכלבו שי"א שאחר שנקראת מלאכה הר"ז ביו"ט בכלל לא תעשה כל מלאכה. וי"א שאפי' ביו"ט מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב ע"כ. וכתב עליו מהר"י קארו ז"ל דאיני יודע טעמו של המתיר דהא כיון דמקשינן יו"ט לשבת וכו' ואני אומר דטעם גדול יש למתיר דלא אמרינן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. אלא במלאכה שהאדם עושה אותה. אבל מלאכה שהבהמה עושה אותה לבדה או בשותפות עם האדם מעולם לא אסרה תורה. ובשלמא אם היה איסור בבהמה ביו"ט כמו בשבת ניחא. דילפינן לכל מלאכה שאסורה בבהמה בשבת אסורה נמי ביו"ט. אבל איסורא מעיקרא עכ"ל. ודברי הרב מהר"ש חאיון ז"ל הזכירם הרב כנה"ג סי' תצ"ה בהגהב"י יעו"ש. ודבריו הם כדברי מהריק"ש ז"ל שזכרנו לעיל. ומדברי הרב ז"ל למדנו דס"ל דאין ביו"ט לא משום שביתת הבהמה ולא משום מחמר אחריה כלל. וזה פשוט

יא) סברת הרב תויו"ט בפ"ב דביצה משנה ח'. דתנן התם שלשה דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרים. פרתו יוצאה ברצועה וכו' ומקרדין את הבהמה ביו"ט וכו'. וכתב התויו"ט ע"ז דמדאיצטריך בבבא שניה למיתני יו"ט ש"מ דבבא ראשונה דפרתו יוצאה ברצועה בשבת קאי. ומכאן נראה ראיה גמורה למאן דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. שהביא הב"י בסי' תצ"ה ותמה עליהם. והרי דקדוק גמור ממשנתינו עכ"ל. וכדבריו פירש רש"י והר"ן כמ"ש הוא ז"ל. וכן ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם יעו"ש. ודברי התויו"ט זכרם הרב כנה"ג בסי' תצ"ה והרב פר"ח שם יעו"ש

וראיתי להרב תוספות חדשים הנד"מ בגליון המשניות שדחה ראית התויו"ט וכתב עליו וז"ל, ול"נ דאין מכאן ראיה דהא ביו"ט אפי' אדם מותר כה"ג לשאת משא ברה"ר. ותדע דהרמב"ם והסמ"ג נתנו טעם דאין מוציאין משא ע"ג בהמה ביו"ט. משום דמחזי כעובדין דחול. וא"כ הו"ל להב"י לדייק בזה דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. מדלא כתבו זה הטעם. אלא ודאי אין ראיה מכאן. דהא גם בשבת כתב הרשב"א אם הבהמה טוענת משא בחצר. אין שייך שביתת בהמה כמ"ש הריב"ש בסי' כ"ד. ומ"ש הה"מ שיש אוסרין לשאת משא ביו"ט משום דמשתמש בבע"ח. היינו מדין מוקצה שגזרו רבנן בשבת וה"ה ביו"ט אבל הכא ברצועה שבין קרניה שיש עליה מעי"ט בודאי שרי עכ"ל

ואת אדוני הסליחה. כי חבילות של קושיות ואגודה של תמיהות יש בדב"ק מהחל עד כלה. ראשונה. דכפי המובן מדב"ק דרוצה לפרש דכולה מתני' רישא וסיפא ביו"ט קא. ופרה יוצאה ברצועה ביו"ט קאי. ומשרא שרייא. אכן עכ"ז