ומצור דבש לג

ואי משום דהירושלמי קבע דבריו על מתני' דפ' משילין דקאי ביו"ט. אין הוכחה דעל יו"ט קאי. דהא הך דינה דאין רוכבין על בהמה. אפי' בשבת לא נזכרה במס' שבת כלל. וזאת המשנה היא שורש דיני השבות והרשות לשבת ויו"ט. ותנא דמתני' כלל כל דיני השבות לשבת ויו"ט במשנה זאת. וכאן נאמר טעם הרכיבה שמא יתלוש זמורה. וא"כ אי הירושלמי לא יקבע דבריו בטעמיה לרכיבה משום שביתה על הך מתני' דפ' משילין אין לו מקום אחר. דדוקא בהך מתני' נשנית דין דאין רוכבין על בהמה. וא"כ נוכל לומר בשופי דטעמא דשביתה דיהיב בירושלמי על שבת דוקא קאי ולא על יו"ט. וכדמפרשי להירושלמי רבנן קדישי אשר זכרנו. וא"כ אין ראיה לבה"ג מדין השביתה של הירושלמי

אלא גם למטוניה דמר דדברי הירושלמי קאי איו"ט ומליו"ט הוא נותן טעם לרכיבה משום דאדם מצווה על שביתת בהמתי. אכן זאת לא יוכל איש לכחד דש"ס דילן הוא היפך הירושלמי. דהא בש"ס בסוגייא דפ' משילין קאמרינן בהדייא דאין רוכבין ע"ג בהמה משום שבות גזירה שמא יחתוך זמורה. ולפי ש"ס דילן אין כאן דין דשביתת בהמה ביו"ט דבר תורה וזה ברור ופשוט לכל. וא"כ זאת בעצמה קושית הרמב"ן על בה"ג. דאם בה"ג מסתמיך על דברי הירושלמי בדין שביתת הבהמה. ולמילף ממנה דין איסור במלאכת העבדים. קשה דמנ"ל לבה"ג לעשות כן לפסוק כהירוש' נגד תלמוד דידן והרי ש"ס דילן לא ס"ל דברכיבה איכא איסור בשביתה. ומנא תימרא בדין העבדים כן. וא"כ לעולם לא ימלט בה"ג מתפיסת הרמב"ן הגם אי אמרינן ונסבול הדוחק דבה"ג מסתמיך על הירושלמי. דעכ"פ הוא נגד סוגייא דש"ס דילן

ואולם לע"ד הקטנה והפעוטה. נראה ברור דבה"ג לא דיבר רק על דין העבדים לחוד. ולא עלתה על לבו ללמוד מהירושלמי. דהירושלמי גופיה לאו בדין העבדים משתעי. ולדמות דבר מדבר וללמוד דבר מדבר הוא יותר קשה דהא לא שוו בשיעוריהן ואינם בסוג אחד בדין השביתה כדכתיבנא. ואין כאן ראיה כלל דבה"ג ס"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. מה שלא הוזכר דין זה בתלמודנו כלל בשום דוכתא. ובשגם סבר איסור העבדים דשוה יו"ט לשבת. אין הכרח משום זה דסובר דגם בשביתת הבהמה שוה יו"ט לשבת. והרשב"א ומהריק"ש יוכיחו כדכתיבנא באופן כי דברי ג"ע במחב"ר לא זכיתי ליישבם

והן עתה אחרי כתבי כל זה. זיכני ה' ובא לידי ס' הלכות גדולות בשאלה בבעלים רגע כמימריה. ושם ראיתי לבה"ג גופיה דכתב בהלכות יו"ט ד' כ"ט. כתב בפירוש אין רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט משום שבות וכמתני' דפרק משילין יעו"ש

וכפי"ז הרי נפל כל היסוד כולו לגמרי אשר יסד לן ג"ע במחב"ר. דלא אפשר דבה"ג מסתמיך על דברי הירושלמי בדין הרכיבה ומטעם שביתת הבהמה. דהא מר ניהו גופיה קאמר משום שבות וכטעמא דאמרינן בפ' משילין דגזירה דרבנן הוא דאיכא שמא יחתוך זמורה. וא"כ זכינו לדין להפך דבה"ג ס"ל כטעם תלמודין דשביתת בהמה ביו"ט ליכא. והגם דבה"ג סובר כן בדין העבדים אין ראיה דסובר גם כן בדין שביתת הבהמה. ואדרבא כלפי לייא כתב בפירוש מטעם שבית. ובדין העבדים הא איתותב בה"ג מדברי הרמב"ן דתפס עליו דמנ"ל הא. ואכמ"ל

ו) סברת רבינו האי גאון שהביאה השבולי הלקט בשמו. והזכירה מרן הב"י בסי' ש"ה. וכתב ע"ז מרן הב"י שם וז"ל ומ"ש אם נתנו לו קודם החג אין צורך אפי' למחות בידו נראה שטעמו דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת ולא ביו"ט עכ"ל

ז) הוא פסק מרן מהריק"ש ז"ל בתשובותיו בס' אהלי יעקב סי' פ"ט שנשאל על דין השביתה של הבהמה ביו"ט. והשיב הוא ז"ל שמדברי הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג וכו' נראה דאין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט והביא דברי הרב המגיד והביא גם דברי הכלבו שכתב יש אומרים דשביתת בהמה ומחמר ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה. וי"א שאפי' ביו"ט מותר דאין לאוסרה רק בשבת אבל הרכיבה ע"ג בהמה אסורה אליבא דכ"ע מטעמא דשמא יחתוך זמורה. ומהריק"ש ז"ל כתב ע"ז וז"ל ותמהני על האומר דהוי מחמר ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה. שאם לאדם עצמו לא נכנסה הוצאה מרשות לרשות בכלל ל"ת כל מלאכה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך כנודע. איך תהיה בכלל לאו לבהמה. ואין לבדות איסורין מלבנו מה שלא הוזכר בפסוק ולא בתלמוד יעו"ש. ושוב הביא מ"ש מר"ן הב"י בסי' תצ"ה שתמה על המתירין ומאי דמסיק מרן למילתיה שראה דברי הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג וכו'. וסיים מהריק"ש וז"ל בקיצור. כבר נתבאר טעם ההיתר. ואע"ג דמקשינן שבת ליו"ט ויו"ט לשבת היינו לענין אדם שדברה בו תורה גבי יו"ט כמי גבי שבת. ואסרה לו המלאכה בסתם. ביו"ט כמו בשבת. אבל גבי בהמה. שלא חיב הכתוב מנוחתה ושביתתה ביו"ט כלל. לא מקשינן בה יו"ט לשבת. כ"ש מחמר דאדם עצמו מותר להוציא שלא לצורך ואיך יהיה מחמר אחר בהמתו בכלל ל"ת מלאכה. א"כ ביטול דברי האוסר מבואר לכל מבין. ואין לנו אלא מה שכתבו הפוסקים המפורסמים אם מטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. או כדי שלא ישתמש בבע"ח. ונפקא מינה היכא דליכא חד מינייהו כגון דשהיה ביד העכו"ם. אין הבעלים מצווין על שביתתה וא"צ שום תיקון. דדוקא גבי שבת שהוא מצווה על שביתתה. צריך שיוציאנה מתחת רשותו וכו'. אבל ביו"ט שלא נצטוה על שביתתה ומנוחתה ליכא חשש. כל שאינו עושה עמה ואינו נוטל שכר יו"ט (כי, אם בהבלעה). כלל העולה דלענין מעשה סמכינן על דברי התלמוד והגאונים והפוסקי' המפורסמי' ז"ל שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט כל שאינו נוטל שכר יו"ט כי אם בהבלעה. כדין הדברים המותרים כנז' בטור עכ"ל מהריק"ש

וג"ע במחב"ר סי' רמ"ו הקשה עליו וז"ל וק"ק דלא זכר דברי בה"ג דסבר דשוה יו"ט לשבת בשביתת העבד וה"ה לבהמה. גם דברי הרא"ש והגהות מרדכי דכתבו דהירוש' קיימי ביו"ט מטעם שביתה כמש"ל. ומדבריו נ"ל דלא זכר כי אם מ"ש הכלבו דיש אומרים דשביתת בהמה ומחמר שוה שבת ליו"ט עכ"ל

ואת אדוני הסליחה. דלא ידענא מאי קשיתיה על מהריק"ש מדברי בה"ג. והלא מהריק"ש גופיה כתב בסי' תקכ"ו כסברת בה"ג בדין העבדים דשוה יו"ט לשבת. ועכ"ז פסק מהריק"ש בתשו' דגבי שביתת הבהמה אין אדם מצווה על שביתתה. דלא מצינו לזה שום ילפותא לא מהפסוק ולא מהתלמוד. ומי תלה דין העבדים בדין שביתה. ובה"ג לא דיבר כי אם בדין העבדים ותו לא. גם לא ידענא מה היא תיובתיה דמהריק"ש מדברי בה"ג. והלא דברי בה"ג מוקשים מהרמב"ן דמנ"ל הא. ולא