ומצור דבש לב

ובתר דמחוינא קיד"ה ונשיקת עפרות זהב לו. לא זכיתי להבין כל דב"ק מהחל ועד כלה. כי הם תמוהים בעיני טובא מכמה אנפי תריצי ורברבי אשר אבארם בעהי"ת

ראשונה כנראה דלא סיימוה קמיה דברי הרשב"א ז"ל בדין שביתת הבהמה ביו"ט דס"ל להרשב"א בפי' איתמר דאין איסור משא על הבהמה ביו"ט אלא משום עובדין דחול דווקא. והם דברי הרשב"א שהביאם הרב המגיד בפ"ה מה' יו"ט. והזכירו מר"ן הב"י בס' תצ"ה דדעת הרשב"א בדין שביתת הבהמה ביו"ט כדעת הרמב"ם והסמ"ג יעו"ש. וא"כ הגם דהרשב"א ס"ל בדין העבדים דאסירי למעבד לן מלאכה ביו"ט כשבת. אין לתלות זה בזה ואין לדמות דין עבדים לדין הבהמה ביו"ט. דלא דמו אהדדי כאשר אבאר

וכן ק"ל טובא בדבריו. שרצה לומר בדעת בה"ג דמדאסר העבדים ביו"ט כשבת. מינה דה"ה לענין שביתת הבהמה ביו"ט שיהא דינה כשבת. ולא ידעתי מה דמיון יש ביניהם כדי להקישם זה לזה. דשאני עבדים בשבת דריבה הכתוב בהם מקרא יתירה וינפש בן אמתך והגר. ואוקים לה בש"ס בעבד ערל שלא מל ולא טבל. רק קיבל עליו ז' מצות ב"ן ואזהר רחמנא עליה שרבו מוזהר שלא יעשה לי מלאכה בשבת. ולולא ריבוי הכתוב אין כאן סברה לאסור מלאכתו לרבו. דהא גוי גמור הוא. ובגוי גמור אין כאן סברה לאסור. אלא דגזירת הכתוב הוא. בשבת. וע"ז סובר בה"ג דכיון דרבו מוזהר בשבת שלא יעשה לו העבד הזה מלאכתו. ה"ה ליו"ט. הואיל ויש ביניהם דמיון ביחס רבו המוזהר על שבת ויו"ט. ובשבת הא הוזהר על שביתת עבדו הגר תושב ה"ה ליו"ט. ועכ"ז ישיגו הרמב"ן דמנ"ל לבה"ג לדמות איסור מלאכה דעבדים ביו"ט כמו בשבת. דלא אשכחן שום ילפותא מן התורה לזה. ולא הוזכר מזה בתלמודנו. אבל לומר דה"ה לשביתת בהמה נקיש שבת ויו"ט וכמו שהקיש בה"ג יו"ט לשבת לענין העבדים. אנן נמי ניקוש בהמה ביו"ט כמו בשבת. זה דבר קשה מאד. דהא לא שוו בשעוריהן דאין שביתת הבהמה דומה לשביתת העבדים אפי' בשבת דהוזהרנו על שניהם. כדי למילף אהדדי

דהרי שביתת הבהמה בשבת דהוזהרנו עליה בל"ת כל מלאכה אתה וגו' ומ"ע דלמען ינוח שורך וחמורך. השביתה בשבת היא החלטית. ר"ל שגוף הבהמה ינוח בשבת בכל אופן. דאסור לבעליה לעשות בה מלאכה. ואסור גם לאחרים לעשות בה מלאכה. ואפי' לגוי אסור להשאילה או להשכירה בשבת וכדפסק מר"ן בס' רמ"ו. וא"כ שביתת הבהמה שאנחנו מוזהרים עליה. היינו שינוח גוף הבהמה עצמו וישבות ממלאכה בכל אופן. אבל העבד הזה דמשתעי ביה בה"ג והרמב"ן וכו' הוא עבד ערל שלא מל ולא טבל וקיבל עליו ז' מצות. והוא העבד הזה שבאה עליו האזהרה מקרא דוינפש בן אמתך. כדמוכח בסוגיא דיבמות פ' החולץ דאלו עבד מהול הרי הוא כישראל גמור כדין האשה. וזה ברור. והעבד הזה דקא עסיקנן ביה היא עבד תושב. ודין שביתת העבד הזה. הוא דווקא שלא יעשה מלאכה לרבו דווקא. אבל לעצמו אין בו דין שביתה שהרי הוא מותר לעשות מלאכתו לעצמו בפרהסיא. כחול ממש. וכדמוכח סוגיין דכריתות ד"ט ע"א ופסקה הרמב"ם בפרק כ"ף מה' שבת הלכה י"ד יעו"ש. ואין איסור מלאכתו רק לרבו דנראה כשלוחו. וא"כ מעולם השוו העבדים והבהמה בשביתתם אפי' בשבת גופיה. וא"כ כיצד נילף זה מזה ולומר דכמו דהוקשו העבדים באיסור מלאכתם בשבת ויו"ט אנן נמי ניקוש להם בהמה ביו"ט כמו בשבת ונילף בהמה ביו"ט כמו דין העבד ביו"ט. זה דבר קשה. דאי ילפת בהמה מעבד. לא יתכן שיהיה הלמד חמור מהמלמד. וכמו שהעבד אסור לעשות מלאכה רק לרבו אכן לעצמו אין בו דין שביתה. כן גם הבהמה אסור להבעלים לעשות בה מלאכה. אבל להשכירה לגוי ביו"ט שרי. וזה לא יתכן דלמאן דס"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט אסור. דשביתה גופיה אין בה חילוק בין שבת ליו"ט. ואי מעבד ילפת שביתת הבהמה. יחוייב שיהיה שביתתה כמוהו. לא יותר ממני

וכן אם נילף איפכא דין שביתת העבדים ביו"ט. מדין הבהמה ביו"ט. והיא הילפותא שרצה לעשות ג"ע הרב חיד"א ז"ל לדעת בה"ג דקאסר העבדים במלאכה ביו"ט. וכתב שלמד בה"ג כן מהירושלמי דס"ל גבי יו"ט אית ביה שביתה לבהמה. וס"ל להירושלמי דלמען ינוח שורך בשבת ה"ה ביו"ט ה"ה וינפש בן אמתך וגו' בשבת ה"ה ביו"ט. ונילף עבדים לס' בה"ג מדין הבהמה ביו"ט לדעת הירושלמי. גם זה דבר קשה מאד דאין היקש למחצה. וכפי"ז יחוייב דכמו ששביתת הבהמה ביו"ט כמו בשבת היא שביתה החלטית שגוף הבהמה ינוח בכל אופן. כן גם העבדים ינוח גופן מנוחה החלטית. וזה לא יתכן דהוא היפך סוגיין דכריתות ופסק הרמב"ם דאיפסיקא הלכתא כר"ש דעבדים מותרי' במלאכה לעצמם בפרהסיא כחול. וא"כ לא דמו לשביתת בהמה. ובשום אופן אי אפשר למילף בהמה מעבד. ולא עבד מבהמה. בדיני השביתה. כיון שחלוקי' הם בגוף מהות השביתה וכדבר האמור. ותימה על ג"ע שרצה לדמותם ולמילף אהדדי

שנית הרי הרשב"א ז"ל יוכיח. דהוא ז"ל ס"ל בעבדים דאסירי. ולדעתו גם בגוי גמור אית ביה איסורא שלא יעשה מלאכה לרבו ישראל. וזו מחלוקת קדומה בין הרמב"ן ותלמידו הרשב"א. כמו שהזכירה ה"ה ז"ל בפרק כ' מה' שבת דין י"ד יעו"ש. ועכ"ז בדין שביתת הבהמה ביו"ט גילה דעתו הרשב"א בפי' איתמר דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה. ורק גזירה דרבנן משום עובדין דחול ותו לא. ש"מ דאין לתלות זה בזה. וכן מוכח מדברי מר"ן מהריק"ש ז"ל דהוא ז"ל בתשובותיו ס' פ"ט פסק להדיא דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. והבאתי דברי תשובתו לקמן במערכה זו אות ז' ועכ"ז כתב בהגהותיו לס' תקכ"ו דס"ל דדין העבדים שבת ויו"ט שוין. ויתבאר עוד במקומו להלן בע"ה. ומכל אלין מוכח דאין לתלות זה בזה. ועבדים הוקשו לקרקעות אכן לא לבהמה

שלישית קל"ט כעיקר תירוצו של ג"ע הרב חיד"א ז"ל דתירץ דבה"ג מסתמיך על הירושלמי דכתב טעם דרכיבה בשבת ויו"ט משום שביתה דבהמה. ובזה רצה לפרוק מעל בה"ג תמיהת הרמב"ן עליו. ולא זכיתי להבין ד"ק. חדא דאעיקרא אין שום הכרח לפרש דדברי הירושלמי קאי איו"ט כלל. מכמה תמיהי רברבי דאיכא בדבר אי נימא דאיו"ט קאי. והרי הרב פר"ח ז"ל בס' תצ"ה פירש כפשיטות דברי הירושלמי הנז"ל דאשבת קאי ועליו יהיב טעמא דשביתה. וכן הרב יד אהרן בס' תצ"ה אוקמה דהירושלמי בשבת קאי. ועד אחרן דעת מר"ן הב"י ס"ל דהירושלמי בשבת קאי. וכן ראיתי להגאון יד אפרים ז"ל דס"ל כן בדעת מר"ן וכאשר בע"ה נעמוד על כל זאת במקומו להלאה. ובמערכה השניה. וא"כ אין ראיה מדברי הירושלמי לענין שביתת הבהמה ביו"ט כלל.