ומצור דבש לא

אסיפת דברי הפו' המתירים והעמדתם במערכה. נגד מערכת האוסרים. היא מעצמה מלאכה המעלה ארוכה. וה' יהיה עזרי ומגני. ואתחיל בראשונה. להורות לפניו כי רו"מ ורו"ב הפוסקים ז"ל כתבו להתיר שביתת הבהמה ביו"ט. ורבו כמו רבו המתירים על האוסרים. ולמען התברר הדבר היטב. לפניו אסדרם מערכה לקראת מערכה. ואתחיל במערכת המתירים כי הם הרבים וגדולי ההוראה שמימיהם אנחנו שותים לרוייה

א) היא דעת הרמב"ם ז"ל שכן פסק בפ"ה מה' יו"ט ה"ב וז"ל אע"פ שהותרה הוצאה. אפי' שלא לצורך וכו' לא ישא משאות וכו' בד"א בנושא על האדם אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שהיא עושה בחול עכ"ל. והוא לשון הרמב"ם שהעתיקו מר"ן בשלחנו הטהור בסי' תק"י סעיף ח' ויו"ד אשר זכרתי לעיל. ומוכח להדייא שדעתי דאין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. דלא אתי עלה רק מטעמא דעובדין דחול. ופוק חזי לשון רבינו ז"ל גופיה לעיל בה' שבת פרק כ"ף הלכה א' וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך. אחד שור ואחד בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה אע"פ שמצווה על שביתתה אינו לוקה מפני שאיסורו בא מכלל עשה עכ"ל יצא ולמד מעתה ההפרש העצום שים בין לשונו דשבת דשם מצווה על שביתת הבהמה. נקט איסור שביתה וראיתו מן התורה. והכא ביו"ט דליכא שביתה מה"ת נקט רק דרך שלילה לא יביא וטעמא שלא יהיה כמעשהו בחול ותו"ל. וכן דייק מרן הב"י בסי' תצ"ה דברי הרמב"ם ז"ל. וכן למד מדבריו מרן מהריק"ש ז"ל בתשובותיו סי' פ"ט כאשר אזכירו במקומו בע"ה. הרי דעת הרמב"ם ברורה. דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט

ב) היא דעת הרשב"א ז"ל שכן כתב הרב המגיד ז"ל בפ"ה מה' יו"ט דין הנז' וז"ל רבינו כתב טעם לאסור הבהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויש מי שכתב. לפי שאין משתמשין בבע"ח ביו"ט כל עיקר. והרשב"א ז"ל כתב שני הטעמים עכ"ל. ומוכח דגם הוא ז"ל הכי ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. אם מטעם דעובדין דחיל וכטעם הרמב"ם ז"ל. ואם מטעם דאין משתמשין בבע"ח ביו"ט הוי הטעם שמא יחתוך זמורה. מטעם שבות דדבריהם. כטעם איסור עליה באילן וכמפורש בסוגיין דפ' משילין יעו"ש

ג) היא סברת הסמ"ג והזכירה מר"ן הב"י ז"ל בסי' תצ"ה אחרי שהזכיר דברי הכלבו דיש אוסרין בשביתת הבהמה ויש מתירים. ומר"ן ז"ל תחילה תמה על המתירין. מטעמא דהוקשו יו"ט לשבת לכל מילי. ומנ"ל להוציא שביתת בהמתו מן הכלל. ופריק מר"ן לקושיתו זאת בקושטא דמילתא דמחמר אחר בהמה ושביתה דידה אינם מלאכה ולא תולדה כלל. ואינם בכלל ל"ת מלאכה. רק נדחק כי מה טעם הפוסקים סתמו דבריהם. ושוב אחר זה כתב שמצא שהרמב"ם והסמ"ג כתבו דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול. והביא דברי ה"ה והרשב"א בשני הטעמים יעו"ש

ד) דעת הרי"ף ז"ל. והגם שלא נמצא הדבר מפורש בהלכותיו כעת דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. אכן למדנו כן בדעת הרי"ף מדחזינן דפירש במתניתין דפ' משילין דל"ו ע"ב גבי מתני' דתנינן ואלו משום שבית. ומכללם אין רוכבין ע"ג בהמה. וכתב הרי"ף בהלכותיו הטעם כדאמרינן בסוגיין משום גזירה דרבנן שמא יחתוך זמורה. ולא כטעם הירושלמי דתני טעמא דרכיבה משום דאדם מצווה על שביתה בהמה. כמו שהביא הרא"ש בהלכותיו טעמא דירושלמי הנז'. שמזה ראיתי לג"ע הרב חיד"א ז"ל במחב"ר סי' רמ"ו. שמנה דעת הרא"ש מן כת הסוברים דאדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. וכן כתב הרב מג"א בסי' רמ"ו בדעת הרא"ש. דון מינה ואוקי באתרין דהרי"ף ז"ל דלא כתב רק טעמא דתלמודין. ולא כתב טעמא דהירושלמי אשר דברי הירושלמי הוא שורש לסברה זו דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. מה שדין שביתה לבהמה ביו"ט לא נזכר לא מינה ולא מקצתה בש"ם דילן כלל. א"כ סתם דעת הרי"ף כתלמודין. ויהיב טעמא דרכיבה משום שבות נראה דלא ס"ל דאדם מצווה על שביתת הבהמה כלל. מדלא יהיב טעמא דשביתה כדיהיב הרא"ש. וכן מתבאר עוד מדברי ג"ע שם במחב"ר שהשיג על הרב מג"א ז"ל בסי' רמ"ו ס"ק י"ב שכלל דעת הרי"ף עם דעת הרא"ש בדין השביתה ביו"ט. וג"ע הרב חיד"א ז"ל כתב עליו דליתא להך דהרי"ף. שהרי הרי"ף לא הביא דברי הירושלמי ולא הזכירו. וכן הרב נתיב חיים ז"ל מחק מדברי המג"א תיבת הרי"ף ז"ל. יעו"ש בדברי ג"ע הרב חיד"א סי' רמ"ו ס"ק ג' יעו"ש. ולקמן במערכה השניה של צד האוסרים נעמוד על הדבר עוד בעהי"ת

ה) דעת הרמב"ן בתו"ה. הביא דבריו מר"ן הב"י בסי' תקכ"ו. שהרמב"ן ז"ל הביא דברי בה"ג שפסק עבדים דישראל אסור להין למיקבר מיתה ביו"ט ראשון. דאמר רבא יתעסקו בו עממין. ומאי עממין גוים. אבל עבדים לעניין מלאכה בשבת ויו"ט איתקוש למראייהו ואי עבדי קברי מחינא בהו עכ"ל בה"ג וכתב הרמב"ן ע"ז. בה"ג הוציא דין זה מדאמרינן פ' החולץ. וינפש בן אמתך והגר בעבד ערל הכתוב מדבר. ומ"מ לא נתברר לי מניין לו לבה"ג שיהא יו"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים. שאני אומר כיון שגזירת הכתוב בשבת. אין למדין הימנה ליו"ט. דאין דנין קל מחמיר להחמיר עליו עכ"ל. וא"כ לדעת הרמב"ן דאיסור מלאכה דעבדים שהוזכרה רק בשבת. אין למדין ממנה ליו"ט. וה"ה לשביתת בהמה דלא הוזכרה רק בשבת אין למדין הימנה ביו"ט

ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי הרמב"ן הבי"ד ג"ע במחב"ר ס' רמ"ו. שכתב כן בדעת הרמב"ן בענין שביתת בהמה ביו"ט דלא ס"ל להרמב"ן כן. ושכן כתב הרמב"ן בס' המצות שלו שורש י"ד כתב בפירוש. דלאו דמחמר ליתיה לא ביו"ט ולא בשביעית. יעו"ש. והרי נתברר דעת הרמב"ן דהכי ס"ל בפי' איתמר דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט

ודע שג"ע חדי"א דארמותא ז"ל. רצה לתרץ תמיהת הרמב"ן על בה"ג. ומזה רצה להוכיח דגם בה"ג ס"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ביו"ט. וז"ל ג"ע במחב"ר. ואפשר שהגאון בה"ג מסתמיך על הירושלמי שהבאתי לעיל דאיכא ברוכב ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו. ומשמע ליה דממאי דמייתי לה בפ' משילין. ביו"ט קאי. וכיון דסבר הירושלמי דלמען ינוח שורך דכתיב בשבת ה"ה ביו"ט. ממילא גם למען ינוח עבדך דכתיב בשבת ה"ה ביו"ט. ועלה בידינו דהגאון בה"ג ס"ל דאין האדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. וכן מדברי הרשב"א בסוף ס' עבודת הקדש שכתב וז"ל אחד גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אין עושים מלאכה לישראל בשבת ויו"ט דבר תורה וכו' עכ"ל הרי דנקיט לה כבה"ג וממילא ה"ה על שביתת בהמתו ביו"ט עכ"ל: