ומצור דבש רצ

ועל כן מוכרחים אנחנו בהכרח גמור ועצום לפרש הדבר דמאי דקאמרינן סחורה הראויה להחלק ושאינה ראויה להחלק אין הכוונה על גוף מין הסחורה עצמה. דפעם דתהיה ממין הסחורה הראויה להתחלק יהיה דינה כן. וכאשר תהיה מן הסחורה ממין אשר אין ראויה להתחלק. יהיה משפטה באופן אחר דהא ליתא. דלעולם לא תמצא סחורה שאינה יכולה להחלק כמות שהיא אם רק ירצו בעליה לחלק בעין (חוץ מבע"ח טמאים). אלא כוונת רבותינו בזה. הוא שע"י פעולת השותפים ועסקיהם בסחורה ההיא. תשוב הסחורה להיות דבר שאין ראוי להחלק. ולפעמים כאשר יעשו השותפים מין עסק אחר בסחורתם. בסיבת הפעולה ההיא תקרא הסחורה ההיא ראויה להחלק. ולעולם פעולת ועסק השותפים בסחורתם. היא המשנה את שם סחורתם להקרא ראויה להחלק. או אינה ראויה להחלק. לא שגוף הסחורה ישתנה ביחס עצמה. ואבאר הדבר

והענין כאשר ימכרו השותפין את סחורתם כולה לזולתם ועסק השותפות יהיה בריוח דמיה. תקרא הסחורה ההיא אינה ראויה להחלק. ואפי' אם תהיה סחורתם מפירות וכלים שממינם הוא להתחלק. שהרי היא חלקים חלקים. אכן במכירתם כל הסחורה לזולתם. תשוב להקרא אינה ראויה להתחלק. כי הקונה לא קנה ממנה חלק של אחד מהשות' והניח המותר. וכן המוכר. וצד הדימוי לזה הוא מה שדימו רבותינו ז"ל לשור לטביחה ומכרוהו חי. שאע"פ שאם טבחוהו היתה סחורה הראויה להתחלק. שהבשר היה מתחלק לנתחיו. עתה במוכרם אותו חי חזרה להיות סחורה שאינה ראויה להחלק. שהרי אין אופן לחלקה כלל. שאם תתחלק א"כ מוכרחת הבהמה למות. והקונה הוא קונה שור חי ולא מת. וכן המוכר. וא"כ הנך רואה שע"י פעולת השותפים החדשה שעשו בשור זה. שהרי קנוהו לטביחה והיתה סחורה הראויה להתחלק. שהוא הבשר. עתה שמכרוהו חי כמות שהוא ע"י פעולת המכירה חזרה הסחורה הזאת לשם סחורה שאינה ראויה להחלק. והשכר לאמצע. וכן אם יעשו השותפין פעולתם משונה מהראשונה. דהיינו שקנו שור לחרישה שאינו ראוי להחלק ואח"כ עשו בו פעולת השחיטה ושחטוהו ע"י זה חזרה הסחורה להקרא ראויה להחלק וכ"א יטול מבשרו כנגד מעותיו וכ"כ אם קנו סחורה מאיזה מין שתהיה. ע"מ לחלקה ביניהם בעין וכ"א יקח את חלקו לעצמו או ימכרנו הוא לזולתו. כ"א נוטל רק כנגד מעותיו. ורז"ל תפסו בזה דמיון השור וה"ה לכל מיני הסחורות משפטם כן. וכאשר כתב הרי"ף ז"ל הוב"ד בס' תמים דעים אשר הזכירה רו"מ בקונטריסו. כי ענין השור משל הוא

ולכל צד מהשני צדדים יש לו טעם חזק ואמיץ ומוסבר למשפטו. שבמכרוהו חי. הדין נותן שיחלקו השכר לאמצע. חלק כחלק. מבלי פנות אל קרן השותפות שאינן שוים בו. שזה הטיל מאה. וזה מאתים וזה שלש. שהרי החלק עוזר אל הכלל. שבאמצעות הסך הכולל אשר בכיס השותפות נקנה השור כולו. ואי אפשר לזה בלא זה. וע"כ הריוח לאמצע. והטעם הזה הוא מה שנתנו בו בירושלמי שהביאו הר"ן בסוגיין דכתובות והרא"ש שם. והזכירו מרן הב"י בסי' קע"ו יעו"ש. דקאמר ליה. ע"י עשרה דינרין דידי סלקא פרקמטיא יעו"ש. בדברי הר"ן והרא"ש. וכששחטוהו ובשרו נתחלק ביניהם דאמרינן כ"א נוטל לפי מעותיו. שאין כאן עסק שותפות וריוח בסחורה הזאת חיצוני עד שתאמר בו שהחלק עזר לכלל. בריוח רק גוף העסק הוא חילוק הסחורה עצמה. ואין הדבר דומה כ"א לנותן דמים לקצב למכור לו בשר כשישחוט בהמתו. ואף אם יתנו לקצב עשרה בני אדם דמי הבשר במוקדם לא זכה כ"א כי אם לפי מעותיו. וגוף השותפות עמדו על נקודת לקיחת בשר לא לזולתו

וא"כ כפי המתבאר עלה בידינו מכל האמור שכל מקום שנאמר סחורה הראויה להתחלק. לא נביט אל מין הסחורה רק על הפעולה הנעשית בה. שאם קנו השותפים איזה מין סחורה שתהיה על מנת לחלקה ביניהם כ"א יקח ממנה כפי מעותיו. ואם קנו השותפים סחורה הראויה להחלק במינה כפירות וכלים ודומיהן אכן מכרו כל סחורתם לזולתם א"כ הריוח לאמצע דומיא דשור לטביחה ומכרוהו חי. דהשכר לאמצע. ואם קנו הפירות ע"מ לחלקם ביניהם הו"ל שור לחרישה וטבחוהו דכ"א נוטל כפי מעותיו. וכלל הזה הוא ברור ומוסכם ומוכרח מכל צדי צדדיו. להיות כן. כדי להביא דברי רז"ל ומליצתם בדינים אלו שהמשילו הענין לשור לטביחה ומכרוהו. או שור לחרישה וטבחוהו. וכפי"ז סרו מהר כל תלונות הלח"מ מכל דברי הר"ן בדעת הרי"ף. שאם באמת פירות וכלים מכרו אותם השותפים. לזולתם הוא דומה לשור לטביחה ומכרוהו. לא לשור וטבחוהו וכמש"ל. והדברים ברורים

ובזה נבין דברי מרן בשלחנו הטהור ס' קע"ו שהעתיק לשון הרמב"ם בה' שותפין פ"ד ה"ג כצורתו. ולא זכר לא הרמב"ם ז"ל דברי רבו הרי"ף בדין פירות וכלים. וגם מרן ז"ל לא הזכיר זה בשלחנו הטהור. ומדוע היתה זאת הלא הרי"ף והרמב"ם בשיטה אחת קיימי. ומרן הכריע כדעתם ופסק כמותם. ולמה לא השמיענו לדעה מה נעשה בפירות וכלים שהם דרכם להחלק לעולם. ואינן כדין השור שמתחלף לראוי להחלק ולאינו ראוי. אלא דלקושטא דמילתא לא צריכינן לכל זאת כי הם ז"ל נתנו לנו כלל מוסכם שכל מין סחורה שנמכרה בעסק השותפות. צא ולמוד דין משפטה משור לטביחה ומכרוהו חי. ואם חלקו הסחורה ביניהם צא ולמוד משפטה משור וטבחוהו דכ"א נוטל כפי מעותיו. ובהכי דייקי דברי מרן הב"י ודברי הש"ע בחדא מחתא. וכדעת הרי"ף והרמב"ם שלמד מרן כן מדבריהם ודו"ק

ונראה דהרב שמחת יו"ט ז"ל שהביא דבריו מני"ר נקט דברי מרן כפשטן ויפה תמה עליו מני"ר דלא נראה כן מדברי הרי"ף והרמב"ם שהביא מרן דפירות וכלים אפי' אם מכרו אותם בשותפות כ"א לפי מעותיו דברים אלו ליתנהו בדברי הרי"ף והרמב"ם כלל וכמ"ש. הגם שבעיקר הדין גם הרב ז"ל דן את הדין בנדונו שהשכר לאמצע. ודו"ק

הנה נא הארכתי לבאר שמדברי מרן בש"ע ז"ל יש ללמוד כל צדדי שאלת מני"ר וכאשר כתבתי לעיל. רק שהוכרחתי לבאר דברי מרן בטעם קיצורו בדיני פירות וכלים וכיוצא. והוא הדבר אשר אמרתי כי בעיקר הדין נפסק בש"ע בפירוש. רק כל השקו"ט לבאר דבריו. ואין כאן מקום להאריך עוד בנדון הזה

ב) ראיתי עוד תמיה בקונטריסו הנ"ל מה שהביא מני"ר יצ"ו ללמוד מדין השותפין הזה. גם לנדון בכור ופשוט שקנו סחורה מתפוסת הבית אשר נשתתפו יחד בסתם. דדינם שוה כדין השותפים. דהגם דהבכור יש לו פ"ש בקרן השותפות ואחיו הפשוט רק חלק אחד. הו"ל דין השותפין שהטילו זה מנה וזה מאתים. ואינו נוטל בריוח כ"א חלק כחלק. והדין דין אמת שנלמוד כן מדין השותפין שפסק מרן בס' קע"ו. כי כולהו כחדא נינהו: