ומצור דבש כט

בלעדם ולמה נרבה בחילול יו"ט ללא צורך. וא"ך הכא בנדו"ד. אין שום פירוש אשר יסבלו דבריו באיסורו לומר לגוי שיטעון המת בעגלתו. כי אם זה. דר"ל שמאחר שיש כתפים ישראל שמותר להם לטעון בכתף את המת. למה זה נתיר לומר לגוי שיטעננו בעגלתי ולעשות מלאכה בבהמה ביו"ט. כל שאפשר בלא זה. ואם זהו מטרתו ורצונו. יודיענו נא בחסדו. כי מה היא הפעולה אשר עושה הגוי בשומו את המת בעגלה רתומה לבהמותיו ביו"ט. אשר לא ישרה בעיניו שנעשנה ע"י גוי. ובאשר חקרנוה ונתחנו אותה לחלקיה. מצינו בה שלשה אלה. טלטול המת והנחתו בעגלתו, והוצאתו חוץ לתחום להוליכו לקברות נשוי ע"ג עגלה. והגוי עושה מלאכה בבהמה ביו"ט. דהוי כעובדין דחול ותו לא מידי חוץ מאלה. ורוח בטני הציקתני על דברי מני"ר שי' אשר במחילת כבודו. כל דבריו בנדו"ז באו שלא בהשגחה. ולא ידעתי מאי קאמר. דהרי הטלטול למת ביו"ט עצמו הותר גם לישראל. וכן גם ההוצאה מותרת אפי' שלא במת. דאין איסור הוצאה ביו"ט כדקי"ל דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. וזה פשוט והמת הזה שאנחנו עסוקים בהספדו הותר לישראל עצמו לטלטלו אפי' שהוא כטלטול אבנים. שכן פסק מר"ן שם בס' תקכ"ו סעיף א' דלהוציאו ולשומו בקבר שרי אפי' ע"י ישראל יעו"ש. הרי שהטלטול והוצאה של המת ביו"ט ראשון מותר אפי' ע"י ישראל גופיה. ואחר כל אלה. האם אין זאת שגגה שיצאת מלפניו. לאסור עלינו אמירה לגוי. בדברים שישראל בעצמו מותר הוא לעשותם לכבוד המת ביו"ט. ולא יליף לה רו"מ בק"ו עצום ונורא. אם מלאכות דאורייתא האסורים לישראל לעשותם ביו"ט. הותר לנו בהם לומר לגוי שיעשה אותם בעדינו. מלאכות שהישראל גופיה מותר לעשותם הוא עצמו לא כ"ש. וא"ך הטלטול וההוצאה שעושה אותם הגוי בטעינתו המת בעגלתו. מותרים אנחנו לעשותם. ומהיכי תיתי לאוסרם לגוי שיעשה אותם לנו. הם כי לא להזכיר. פש גבן בכל הפעולה של העגלה. שהגוי עושה מלאכה בבהמתו ביו"ט. יורנו נא בטובו ובחסדו. מי אסר על הגוי לעשות מלאכה בבהמה שלו. ובדידיה קא טרח. ושכח גם דברי עצמו. שהרי אפי' בשביתת בהמת ישראל ביו"ט כתב רו"מ דתליא בפלוגתא. ושמעת מינה שיש מתירים אפי' לישראל בבהמה דידיה. משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט (ולקמן בעהי"ת נעמוד על הדבר בהגיענו עדיו בעהי"ת) אבל בבהמת גוי מי שם פה לאסור עליו. ישתקע הדבר ולא יאמר. וא"ך דעת חסרנו להבין מה הוא השבות הזה שרוצה מני"ר לאסור עלינו. ומהיכן קנה לו שם שבות כל עיקר. ונלאיתי לחפש חפש מחופש. למצוא שורש דבר. אשר הביא את כבודו שי' לידי מדה זאת. ומי הכניסו לבית הספק לאסור עלינו אמירה לגוי שישא את המת בעגלתו. אחרי שטלטולו והוצאתו שרי לנא

ולבי אומר לי שרו"מ שי' למד לו דין זה. מדין אחר כיוצא בו שמצינו שלישראל הותר לו לישא משא על האדם ביו"ט. וע"ג בהמה אסור. שכן פסק מר"ן ז"ל בס' תק"י סעיף ח' וז"ל אעפ"י שהותרה הוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שעושה בחול אלא צריך לשנות. כיצד המביא כדי יין ושמן ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אלא יביאם על כתפו. או לפניו אחד או שנים וכו'. וכן לקמן בסעיף יו"ד פסק מר"ן וכן משאות שדרכן לישא אותם במוט. ישא אותם על גבו מאחריו. ושדרכן מאחוריו ישאם על הכתף וכו' בד"א בנישא על האדם אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל ע"ך. וכן פסק מר"ן לעיל בס' תצ"ה סעיף ג' וז"ל אין מוציאין משא על הבהמה כלל ע"ך

הרי דגם שהותרה הוצאת משא ביו"ט לישראל לצורך ולא לצורך. לא שריא אלא ע"ג אדם. אבל ע"ג בהמה אסור. ומינה דן מני"ר את הדין בנדו"ד גבי מת ביו"ט. שאף שהותר טלטול המת בישראל ביו"ט דווקא בכתף אבל ע"ג בהמה אסור. ומכיון שכן דלישראל גופיה לא שרינן אלא באדם וע"ג בהמה אסור. א"ך גם באמירה לגוי מה שהותר לישראל גופיה. שרינן למימר ליה. דהיינו שיטעון הגוי בכתף. אבל לטעון המת ע"ג עגלה כיון דלישראל אסור הו"ל שבות ואסיר. זהו ברור לענ"ד סמיכות שלו בנדו"ד. והעד על זה מה שציין מני"ר ועיין בסי' תק"י וס' תצ"ה. והרי עתה ירדנו לסוף דעתו דמני"ר ואל מה ירמזון ציונים האלה. וגם ידענו מקור הדברים דקאמר רו"מ משום עובדין דחול ובקשתי ומצאתי

ואם לזאת כיון הדר"ג שי' וזהו היסוד שהניח לשיטתו דבא לאסור את אמירתנו לגוי טעינת המת בעגלתו. יסלח נא לי אדוני אלף מחילות. אם אומר עוד הפעם כי גם זאת היא שגגה שנית לחשוב כן ולהוציא מכאן דין מחודש לאסור לגוי להשתמש בבהמתו ביו"ט בעד הישר'. משו' שבו' ועובדין דחיל וכיוצא מכמה אנפי תריצי אשר אבארם אחת לאחת. שמעני אדוני

א) במחילת כבודו שי' היסוד הזה מעיקרו הוא יסוד נופל. וטח תפל. במה שיסד רו"מ דמכיון דישראל גופיה אסור לישאו ע"ג בהמה אסור גם לומר לגוי שישא המת בעגלתי. משום שבות. דאתמהא טובא על מני"ר. דאטו גבי מת ביו"ט לא שרינן לגוי למיעבד רק מה שהותר לישראל. והדבר פלא נשגב והלא חציבת הקבר ותפירת התכריכין ועשית ארון חדש למת. כל אלה הם מלאכות האסורים לישראל לעשותם. וביו"ט דליכא מת הלא אסור לומר לגוי לעשות לישראל אחת מהנה. ובכ"ז הכא גבי מת הותרה אמירתן לגוי בשופי. וא"ך מי גילה רז זה למני"ר שטעינת המת ע"ג עגלה דגוי יצאה מכלל ההתר דיתעסקו בו עממין עד שפרט בה מני"ר דאסורה. מכח דישראל גופיה אסור. ואם הישראל אסור לישא משא ע"ג בהמה ביו"ט מאי הוי. הא כולהו מלאכות אסורין. ועכ"ז שריא אמירתן לגוי. וה"ה עגלה דמאי שנה

ב) הבה ונראה טעם איסור משא על הבהמה ביו"ט בישראל גופיה כיון שע"ג האדם מותר. דאטו חמירא בהמה מאדם. שהנה מר"ן ז"ל בס' תצ"ה ובס' תק"י דכתב שעל גבי בהמה לא יביא. לא פירש לן הטעם. אכן הבה ונלכה למקורן של דברים שמהם שאב מר"ן את דבריו. והנה סעיף יו"ד דסי' תק"י. הוא העתק לשון הרמב"ם בפ"ה מה' יו"ט הלכה ב' אות באות ממש. ושם נאמר. אבל ע"ג בהמה לא יביא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. עכ"ל. ודברי הרמב"ם וטעמו. הזכירם מר"ן בב"י בסי' תצ"ה יעו"ש (וסעיף השני של שביתת הבהמה ביו"ט בבואנו למשקו"ט ביה. עמדנו על הדבר ופירשנו מדוע מר"ן סתם ולא פירש הטעם שנתן הרמב"ם קחנו משם בעהי"ת)

וא"כ הרי ידענו שטעם המשא על גבי בהמה ביו"ט הוא דווקא משום עובדין דחול ותו לא. ואדם עצמו מותר לישא המשא ביו"ט. והטעם דגבי אדם יש בו שינוי להיכר יו"ט. שהרי משא שדרכו לישא במוט בחול. ביו"ט ישנה ויביאהו על כתפו. דבר שדרכו על כתפו ביו"ט ישנה ויביאהו לפניו. וכן כל כיוצא בזה. והוי היכר ליו"ט ולא ישכח שהיום יו"ט הוא. אבל