ומצור דבש כח

הקהל שני פראנק לכל חבר וכתף המלוה את המת לבה"ק אע"ג שהמת נשוי בעגלה. האמנם כאשר ישאוהו על כתפם כמו בזמן הקודם. שעדיין לא התפשט העגלות המיוחדות להובלת המתים ביום ובלילה. מקבלים סך חמשה פראנק לכל כתף וכתף. והאדונים הנכבדים האלה הכתפים בעבור לקבל שכר כפול ומכופל במשא על הכתף. הם ממאנים ביו"ט להוביל את המת בעגלה. כדי ליטול שכר רב. והם אשר הולידו את האיסור ביו"ט וכיוצא. והנשיאים העי"א כשמוע את הסוד הכמוס שבדבר. כעסו על הקברנים. ואמ"ל האם בעבור תאות הבצע תעשו כל זאת. וגם תעשו בזיון למתים בנפילת הארונות מידכם באישון לילה כמעשה שהיה. ומאז ציוו לסוכן קופת הקהל שלא ישלמו להם רק ב' פראנק לכל כתף הן אם בכתף הן אם בעגלה. ורפו ידיהם. ובכ"ז לא נקינו ממפריצ'י הפרצ'ה אשר לא רצו לשנות מנהגם ויהי מה ובאים בטענות בלות ומטולאות חרפה היא להעלותם על הכתב. והנחנו להם לעשות מה שברצונם. ואמרתי להנשיאים הי"ו. אנחנו רצינו להקל מעליהם הטורח והעמל ביו"ט ולרחם עליהם. והן חפצם בו. הכבד העבודה על האנשים ויעשו בה. ומה איכפת לן בזה

ומאת ה היתה זאת לקדש שמו ברבים. כי ביו"ט ראשון דחג הסוכות תרנ"ז. נלב"ע בחור אחד ממשפחה נכבדה ויקרה. וכפי כבודו וכבוד משפחתו קנו לו ארון חדש מתכת מוזהב ויפה עד מאד כמנהג העשירים. שאחר שמובילים בו מתיהם נותנים אותו במתנה להקהל. אכן לא דיברנו עוד אם לשאת אותו על כתף או בעגלה. והנחנו להם לעשות מה שיעלה ברצונם. ואחרי הרחיצה וההטהרה הכניסוהו בארונו הנ"ל. ובהיות שהארון כבד הוא במשקלו מצד עצמו. ועם כובד גוית המת האומלל שמת פתאום בלי מחלה רח"ל ועודנו בתוקפו וגבורתו. לא יכלו לשאתו רק צעדים אחדים והניחו מידם לארץ ואני עשיתי עצמי כאלו אין אני רואה. ובאו ושאלו את פי. ואמרתי להם הלא טוב שתחזיקו במנהגכם וחלילה לשנות. ובכתף תשאוהו ועל שכרכם תבואו כימי קדם. ואמרו לי כי היום זה דבר נמנע כי אין בכחם לשאתו רק צעדים אחדים וכ"ש להוליכו לב"ע. ואז לעיני כל הקהל המקובץ ולמרות עיני המתנגדים אשר היו בתוכם. הוכרחו בע"כ לחכות עד אשר באה עגלה רתומה לארבעה או ששה סוסים ונשאה את הארון והקהל אחריה. והלכו הכתפים ברגל עד בה"ק כנהוג. וברוך המקדש שמו ברבים

הנה ערכתי לפניו כל פרשת העיבו'ר. כדי להפיץ ולהדיח דברי החידודין שיש בכתבו אשר אמר שאני התרתי להם מה שהיו נוהגים להחמיר בו. ומעתה יתודע לרו"מ. שאני לא נדרשתי. עד אשר נשאלתי. ולא הוריתי להתיר להם עד אשר הם נלחצו אל הקיר. ואם לא הייתי מתיר להם מה שהוא מותר. היו הם מוסיפים על הצוקה. מצוקה. בעגלה המעיקה הנזכרת. והרי נודע לרו"מ עתה שאין כאן מנהג אבותיהם. אין כאן משום כבוד יו"ט. אין כאן משום יקרא דשכבי. אבל יש כאן תאות הבצע. ולהיטת הממון. ובהלה להון. ותו לא. והוא רחום יכפר עון וכבודו ש"י יבין דבר מדבר. כי עמו החכמה והמדע. וד"ב

ומעתה אודיעהו דעתי הקצרה במה שנוגע לענין דינא. ולדעתי טעמי ההתר פשוטים הם בעיני כל יודעי דת ודין. והנני לשית לב לכל ספקותיו ופרט מהם. וזה החלי. ומה' אשאל יעזור לי. ובאשר כי ספקו השני בדבר שביתת הבהמה ביו"ט אם הוא מה"ת או לא. המקצוע הלזה יש בו מה לטייל בו ארוכות וקצרות אותו אשיב באחרונה בעהי"ת. ועתה אניף ידי על שני הספקות אשר שניהם עולים בקנה אחד ותשובה אחת לשניהם. והם הספק הראשון שכתב רו"מ שיש לאסור העגלה מטעם אמירה לגוי ביו"ט שבות, דהגוי עושה זאת בעד ישראל והספק השלישי משום דדמיא כעובדין דחול לשאת את הארון בעגלה ביו"ט הרתומה לבהמה. ובאשר תשובה אחת לשניהם ע"ך צרפתים יחד והנני להשיבו ומאתו אשאלה מענה לשון. הוא יעזרני עדכ"ש

ישמע חכם סליחתו אבקשה. שאני ואדברה. אם אומר בלי משוא פנים להדר"ג ש"י כי שגגה יצאה מלפנו השליט כמוהו לדבר כזאת. וספקותיו כולם מותרים הם שרויים הם. דאטו מי לא שמיע ליה מאי דקי"ל מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. והיינו לחצוב לו קבר. ולתפור לו תכריכין. ואם אין לו ארון. לעשות לו לכתחילה. וכאשר כ"ז מפורש בפסקי מר"ן בשלחנו הטהור בה' יו"ט ס' תקכ"ו סעיף א' ומשם בארה

ומה מאוד יתפלא מני"ר יצ"ו על דברי עצמו. שאם מלאכות גמורות. ואסורות. לשום ישראל לעשותם ביו"ט אפי' ע"י גוי. כי הם מלאכות גמורות ואסורות מן התורה. שהרי בענין צרכי המת וקבורתו ביו"ט. הלא בהם חפירה. ותפירה. ובנין וסתירה. ועשית ארון חדש עם כל מלאכותיו הצריכים לו וכל אלה התירו רבותינו ז"ל לומר לגוי לעשותם ביו"ט לצורך ישראל. אפי' דהוי אמירה בכגו"ד שבות גמורה. כ"ש וק"ו לומר לגוי שישא את המת בעגלתו בסוסו וברכבו אשר איסור רכיבת הבהמה והנהגת הקרון והעגלה. אפי' בישראל גופיה אין כאן איסור תורה כי אם שבות דדבריהם דווקא. אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט. וכאשר יתבאר לקמן. בזה נכנס רו"מ לידי ספק לאסור אמירה דשבות דשבות. במקום שהשבות גופה שרו לה רבנן משום כבוד המת ואפי' בשבת החמורה. שבות דשבות הותרה במקום צורך הרבה כפסק מר"ן בסי' ש"ז סעיף ה'. וכ"ש גבי מת ביו"ט דרבנן התירו שבות גופה דאמירה לגוי במלאכות האסורות לנו מן התורה. ממש. בזה נתעורר מני"ר לאסור. זהו פלא נשגב. ותמיהא רבתי על מני"ר בזה. ולא ידעתי איפוא מה היה מפרש רו"מ פירוש המימרא דרבה דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין האם יתעסקו בו בלתי אמירה. ורק שהגוים יתנבאו שיש מת במחנה ישראל ויבואו מאליהן להתעסק בו, וסברה היא לשיטת רו"מ דרוצה לאסור אפי' אמירה דשבות דשבות כ"ש דאסור לומר לו לעשות מלאכה גמורה. דאסורה לישראל מן התורה והם דברים מבואר ביטולם מהם ובהם. וחלילה להעלותם אפי' במחשבה כ"ש להוציאם בפה. וכסא כבודו נקי

שנית אשאלהו ויודיעני לסברת מני"ר דבא לאסור אמירה לגוי בטעינת המת ע"ג העגלה משום שבות. הלא יתחייב לתת פנים מסבירות לדבריו לפחות ולהורות לנו מה הוא השבות ההוא אשר נחדל מעשותו כל שאפשר להיות בלתו. כי זה דבר נמנע לחשוב שמני"ר ח"ו לא ידע עד עתה שקבורת המת ביו"ט ראשון מותרת ע"י גוים. ומעשים כאלה נעשים בכל ערי ישראל במות המת ביו"ט ל"י ולא יהיה. וא"ך מוכרח לנו בדעת רו"מ שפירוש דבריו שיש בהיתר קבורת המת ביו"ט ע"י עממין. יש בהם דברים שאסורים לומר לגוי לעשותם כיון שאפשר להיות