ומצור דבש רעט

יש לה מקום לזאת. וזה פלא גדול בעיני

ואדרבה בסדר דידהו דחולצין זה אח"ז איכא למיחש טפי לזאת כיון שחולצת רגל ראשון. ואח"כ חולצת אל השני. איכא למיחש שמא תתכוין לזה שאינו אמת שחלצה עתה ותחשוב שבזה היא נפטרת. ובשניה תחשוב שהיא כמתעסקת. והחששא שייכה בזה יותר מס' מרן ז"ל. אלא דחליצה לנו לחשוב זאת. כל שמעיקרא מודיעים לה שהיא תתכוין להפטר בהרגל המועיל לפי הדין אם זה ואם זה. וכך היא עושה ומכוונת להפטר בהרגל שהדין נותן לחלוץ בו ולא חיישינן שתכוין ההפך אל מה שאינו אמת כי היא רצונה להפטר ולא להתקלקל. ומדוע בחליצת ב' רגליו כאחת דהוי כחליצת מנעל אחד דעלמא אשר היא רוצה להפטר בחליצתם דבכללם יש רגל הראויה מן התורה. ניחוש לשמא תתכוין אל מה שלא אמרנו לה. ותעשה ההפך. זה באמת פלא דבמקום שחליצתה בשתי רגלים נפרדים ליכא למיחש שמא תתכוין אל אחד מהם. ובמקום שחולצת ב' רגלים כאחת בבת אחת וברגע אחת יש לחשוש שמא תתכוין אל אחד מהם. אתמהא טובא

וליותר תימה דהגאון מהר"מ ז"ל סמוך ונראה כתב להרב המסדר שנשאל ממנו תשובה זאת וכתב בתוך דבריו שעשה כן לחלוץ בזה אח"ז מחשש ברירה והגאון מהר"מ ז"ל מחי אמוחא דחששא זאת וכתב עליו וז"ל ומה שחששת לתרץ חששא דאין ברירה. ורצית לדמות למתני' פרק כל הגט האומר כתוב לי לאיזה שארצה וכו' לא ירדתי לסוף דעתך דמה אין ברירה ויש ברירה שייך הכא דבשלמא התם שייך לומר ברירה. ר"ל דכשאנו רואים לבסוף שהוא נותן הגט לזו אמרינן הוברר הדבר שמתחילה בשעת כתיבה היה דעתו לזו ונכתב לשמה וכפירש"י שם. אבל הכא דאנחנו מסופקין באיזה היא רגלו הימנית וזה לא יבורר מעולם וא"כ מאי ברירה שייך כאן. עכ"ל. ונאים הדברים למי שאמרן בדברי טו"ט כחכמת אלדי"ם שבקרבו. דלא שייך הכא דין דברירה. כל שעיקר הדבר תלוי בספק אשר אין בידינו לבררו מעולם. לדעת היכן הוא רגל הימיני ע"פ הדין. שאין בידינו להכריע כדברי מי. אחרי שדין אטר רגל לא נזכר בתלמודינו. והדברים מצודקים ומנופת צוף מתוקים

וא"כ מדב"ק אלו הלא נדחה בשתי ידים חששה דשמא תתכוין אל מה שאינו אמת. דהלא אנן בדידן לא ידענו היכן הוא הרגל האמת עד שהיא תתכוין אל ההפך ממנו. ולא נוכל לעמוד על בירורו מעולם. וכיצד נחוש שהאשה הזאת תכוין של מה שאינו אמת. תהיה מחשבתה מתנגדת לפעולתה הממשית שהיא חולצת לו ב' רגליו כאחת משום שלא נדע היכן הוא הרגל האמיתי והיא יודעת זאת שהרי אנחנו מטריחין אותה לחלוץ שתי רגליו משום ספקא דאית לן בדבר. וכיצד תחשוב ההפך. אלו הם דברים מפליאים מאד

ומה שטען על מרן ז"ל מחששת סברת מהר"י מווינא הנ"ל דב' גיטין שלא ינתנו בבת אחת דילמא מכוינא לההוא דלאו גיטא. דוגמא למקדש במלוה ופרוטה. דאיכא מ"ד והוא רבי נתן דסבר דעתה אמלוה. וא"כ הכא נמי דכוותה בחליצה דילמא מכוונה לההוא דלאו חליצה שפירתא

בי אדוני תשובות רבות בדבר. חדא דחששת מהר"י מווין היא רק חששת חומרא בעלמא דהא איפסיקא הלכתא דהמקדש במלוה ופרוטה ה"ז מקודשת ודאי. דאדם יודע שאין מקדשין במלוה ודעתה אפרוטה. וכן פסק מרן גופיה בסי' כ"ח סעיף י"ד. וא"כ למה נחשוש לסברת רבי נתן כל שבש"ס גופיה פסקו כר"י דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וכמ"ש בקידושין דמ"ו ע"א מימרא דרבה. אלא שמהר"י ווין ז"ל כתב והביא דבריו בב"י מרן ז"ל בהלכות גיטין ס' קכ"ט שכתב שם בב"י. ואע"ג דאפסיקא הלכתא כר"י הנשיא. דילמא הכא מודה ר"י הנשיא דהתם ה"ט דאדם יודע. שאין מקדשין במלוה ודעתיה אפרוטה. אבל הכא אין אדם יודע איזה מהם יועיל עכ"ל. ומרן ז"ל בב"י הבי"ד ולא כתב ע"ז כלום. וכתב דבריו בסי' קכ"ט סעיף י"ט בשם יש מי שאומר. יעו"ש. שהיא רק חששה בעלמא. כי יש לומר להפך דבנדון ב' גיטין גם רבי נתן מודה דדעתיה אמאן דיועיל. משום דעד כאן לא פליג התם רבי נתן אלא משום דמלוה ופרוטה הם ב' מיני נתינה. האחת חוב ישן שיש לו אצלה. ומוחל לה בהלואתו. ובשעת קידושין אינו נותן לה כלום רק הפרוטה. ומוחל לה בהלואה. הישנה. וע"כ איכא למימר שמא דעתה אמלוה שהיא יותר גדולה בדמותה וגם ניחא לה שתפטר מחובה. ולאו אפרוטה. אבל בנתינת ב' גיטין דכולהו מין אחד ושניהם גיטין כשרים. אלא שלחומרא חשש המסדר וכתב שני גיטין. וא"כ הגט היותר כשר תפטר בו. גם ר"ן מודה ועם שחששה רחוקה היא מרן ז"ל הזכירה בב"י ז"ל כי זה משפט הספר מאסף כל הסברות כידוע. ועכ"ז מרן גופיה בחליצת ב' מנעלים כאחת דאיכא חששה גדולה דחליצה פסולה לא חשש לה הוא גופיה ופסק לחלוץ בב' רגלים כאחת. באופן דסברת מהר"י מווינא ז"ל לא חדשה היא למרן ז"ל דהא הזכירה בב"י בדיני הגט. ולא חשש לה בדיני החליצה. ומה חידוש חידשנו למרן בזה

גם סברת מהר"י מווינא ז"ל בדיני הגט גופיה היא סברה יחידית. דהא הר"פ עשה מעשה באחד שהיה חולה והחליפו שמו והצריכו הר"פ ב' גיטין ונתנם ליד האשה כאחת בבת אחת כמו שהביא דבריו מרן הב"י בסי' קכ"ט יעו"ש. ומהר"י מינץ ז"ל בסדר הגט' שלו בד' ל"א אות ל"ד כתב פעם אחת הוצרכתי לאיש אחד ב' גיטין וסדרתי שניהם ונתנם ליד האשה בפעם אחת יעו"ש. ורמ"א בד"מ בסי' קכ"ט סעיף כ"א הביא משם ת"ה סי' רג"ל ליתנם בבת אחת יעו"ש בד"מ שכתב שטוב לחוש לכתחילה יעו"ש. וא"כ במקום דחששא זאת נפיק מינה חורבה דחליצה פסולה לדעת מרן. פשיטא ופשיטא דלא חיישינן לה. ועיין להרב כנה"ג ז"ל שאסף וקיבץ ס' מהרימ"ט ליתנם בבת אחת בדווקא. וס' מהר"ם די ביטון ז"ל בתשו' סי' ט"ל כתב דלדעת הר' לכתחילה ליתנם בב"א. ומהראנ"ח בתשו' סי' פ"ב כתב בשכ"מ ליתנם ביחד טפי עדיף מזאח"ז יעו"ש. באופן דס' מהר"י מיוינא היא סברא יחידית גם בגט. וכמש"ל. ואכמ"ל

ותו קל"ט דעד דמקשי הגאון מהר"ם ז"ל על סדר מרן מחששת מהר"י מווינא ז"ל. מההיא דב' גיטין וכו' אמאי לא תסייעיה למרן. מדין ספיקא כזה ממש המפורש בש"ס גיטין משנה וגמ' דפ"ה ע"ב. בשנים ששמותיהם שוים ושם נשותיהם שוין ושלחו ב' גיטין ונתערבו זב"ז. נותן שניהם לזו ושניהם לזו ופסקו מרן בס' קל"ב סעיף ו' יעו"ש ומשמע דשני הגיטין ינתנו בבת אחת לכל אחת מהם דהא ספקא נינהו ולא ידעינן הי גיטה דזאת והי גיטה דאחרת. ונותנין שניהם לכל אשה מהם. והוי דומיא ממש דחליצה דהכא דלא ידעינן הי רגל ימין והי רגל שמאל וחלצינן בשתיהם בבת אחת משום ספקא. ומעשה זו הוכיח הרב ד"מ ז"ל בסי' קכ"ט שיכול ליתן ב' גיטין בבת אחת. וכ"נ ממה שציין הרב הכנה"ג ז"ל דין זה עיין בת"ה סי' רל"ג. ואין הספר תה"ד בידי. וא"כ היא ראיה גמורה לנדון מר"ן ז"ל דיכול ליתנם בבת אחת