ומצור דבש רעח

בפסולה ודאית אבל לא בחשש פסולה. כי הכא. וק"ל דהלא ביבמה שגדלה בין האחים וחזינן שחלצה נעלו דנפסלה מלהתיבם וחליצתה פסולה. הא התם נמי לאו בודאי ידעינן דכוונה לשם חליצה. אלא חיישינן שמא כיוונה לחליצה וחששא בעלמא היא. ונפסלה להתייבם. ולשיטת רש"י ז"ל דכל שנפסלה מלהתייבם הויא חליצה פסולה. וצריכה לחזור ע"כ האחין. ודומיא דרקקה בפני ב"ד לפני היבם קודם החליצה דנפסלה מלהתייבם וצריכה לחזור ע"כ האחים ודכפסק מרן בסי' קס"ט סעיף מ"ו. וה"ה ביבמה בין האחים דכולה חד טעמא נינהו. ומה גם בנדו"ד דמספק"ל אי זהו רגל ימין או שמאל דבחליצת רגל שמאל פיסולו מן התורה וכיון דלא ידעינן ליה הוי חשש גדול דפסלות בחליצה הוא ודו"ק

עכ"פ כל זה לא יגהה מזור האידנא לדידן. דקבלנו הוראות מרן והכרעותיו בין לקולא בין לחומרא. אין אנחנו בן חורין לומר אי חששת דצריכה לחזור ע"כ האחים היא מוסכמת מרוב הפו' או לא. כיון דמרן חש לה במקומות רבים וס"ל דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. וכיון דמרן חש לה אנן דאתכא דידיה סמכינן. מדבריו לא נסור. ואנן נמי חיישינן לה. כאשר חשש לה מרן הכא ובדין הרקיקה. ובפי' סדר החליצה. עמד מרן ומזהיר לבלתי תעלה ביד הדיינים חליצה פסולה ותהא צריכה לחזור ע"כ האחים. יעו"ש באות מ"ט. וא"כ אנן האידנא מאן ספין ומאן רקיע להכניס עצמו בסלע המחלוקות בדבר ערוה החמורה. ולומר דלזה חיישינן ולזה לא חיישינן. וע"כ למיחש בעינן בכל מאי דפסק לן מרן ז"ל ודו"ק

איברא שחזה הוית שהגאון מהר"מ ז"ל הוא גופיה נרגש מחולשת דברים אלו שטעמן של האחרונים הוא דלא חיישי להא דצריכה לחזור ע"כ האחין ששוב אח"ז כתב והעיקר אצלי דס"ל להאחרונים דלא שייך הכא לומר חליצה פסולה משום דכשנועלים השני מנעלים אנחנו אומרים להם שיכוונו שאיזה רגל הוא ימין יכוונו לפוטרה בו דוקא ולא באחר. א"כ אין כאן חשש לחליצה פסולה דכיון דידעינן שלא כיוונה פשיטא דמותרת ולא מיפסלה ע"כ האחים וכו'. יעו"ש. והיא היא סברת הב"ח ז"ל שכתבנו לעיל דחולץ בזה אח"ז במה שמודיעין להם שיכוונו אל הרגל הימין הפוטר מן הדין וק"ל

אלא דחזיתיה להגאון מהר"מ ז"ל דרצה להעדיף הך החולץ בזה אח"ז. על סדר מרן דפסק לחלוץ בשניהם יחד. מטעם חששה אחרת. וז"ל. אלא שזה הוה שייך למיחש. שמא הכא כיוונה למנעל זה שאינו ימין ע"פ ההלכה וכמ"ש ר"י וויל בתשובותיו כשנותנים ב' גיטין לאשה אחת כותבין אותם זה אח"ז דאם יתן לה שניהם בבת אחת דילמא דעתה אההוא דלאו גיטא הוא וכדאמרינן בקידושין המקדש במלוה ופרוטה ר"ן אומר אינה מקודשת שמא דעתה אמלוה. אלא שנ"ל. דאף לזה ליכא למיחש הכא. דבשלמא התם נותן ב' גיטין כאחד דומיא דמלוה ופרוטה שנותן לה המלוה ופרוטה כאחת. ואומר שמקדשה בשתיהן שייך לומר שמא כיוונה לאותו גט. אבל הכא שחולצת אותם זה אח"ז. ואומר לה מתחילה שתכוין שאם זה הוא הימין תהיה פטורה בו. ואח"כ חולץ הב' ואומר לה ג"כ שאם זה הוא הימין תתכוין שתתפטר בו הרי זה ממש דומה לשתי גיטין זה אח"ז ואין כאן בית מיחוש כלל. ולכן נ"ל שעדיף טפי מה שאנחנו נוהגים לחלוץ הב' מנעלים זה אח"ז ממה שפוסק הב"י שתחלוץ הב' מנעלים כאחת בשתי ידיה דהא איכא למיחש שמא תתכוין לזה שאינו אמת ימין ע"פ האמת וק"ל עכ"ל

ודברי קדשו הללו שגבו ממני מכמה תמיהי דאית בהו

ראשונה נחזי אנן אמאן קאי דכתב שיש למיחש שמא תתכוין לזה אמת. ופשטן של דברים דקאי על סדר מרן דפסק לחלוץ שתיהן בבת אחת והדברים מוכיחין שעל מרן קאי שהרי רצה לדמותם לנתינת ב' גיטין כאחת שכתב מהר"י וויל. שלא יתנו כי אם בזה אח"ז. והכא נמי אם חולצין ב' רגלים כאחת הו"ל כנתינת ב' גיטין כאחת. וזה ברור בדב"ק. וא"כ כשרצה הגאון ז"ל לדחות חששא זו וכתב דנ"ל דליכא למיחש אף לזה. יצא לחלק ואמר דהכא שחולץ בזה אח"ז הוי דומה ממש לשני גיטין. וזה תימה כי הסיענו הגאון לדבר אחר מה שלא נתקשינו בו מעיקרא. דעל סדר חליצת זה אח"ז אין זה דומה לההיא דמהר"י וויל. דשני גיטין בבת אחת. דהכא הא חולץ בזה אח"ז והוו כשני גיטין בזה אח"ז. ועל סדר מרן דחליצה בבת אחת הוא דקשיתיה מעיקרא. אבל סדר הב"ח דהוי בזאח"ז אין כאן קושיא מעיקרא ועל סדר מרן דחולצת בבת אחת לא תירץ כלום. כפי"ז. וא"כ אין התירוץ מעין הקושיא כלל

ועל כן מוכרחים לפרש דבריו דחששא זו דחליצת ב' מנעלים כאחת דומה כב' גיטין שלא ינתנו בבת אחת היא דקשיתיה על סדר מרן. וזאת לא איפרקה כלל. וכותב מהר"מ דלדידיה דס"ל דחולצים בזה אחר זה ליתא הך חששא. וע"כ סיים ולכך נ"ל דטפי עדיף מה שנוהגים לחלוץ זה אח"ז מסדר שכתב הרב"י דהא איכא למיחש שמא תתכוין לזה שאינו ימין ע"פ האמת. וזהו פירוש דבריו. הגם כי אין הדברים מסודרים ע"פ סדר הענין עכ"פ זאת כוונתו הברורה. ולזה העדיף מנהגם מדברי מרן ז"ל

ואת אדוני הסליחה. כי לא הבנתי כוונתו. דאיך על סדר מרן ז"ל דחולץ בב' בבת אחת במעשה אחר וברגע אחד חולצת שתיהן כאחד יש לחוש שמא תתכוין אל הימין שאינו אמת. ולא ידעתי מקום מהיכן יש ליכנס החששא זאת אפי' כמלא מחט סדקית דהלא לדעת מרן חליצה זאת דשתים כאחת. היא שוה לחולצת בעלמא במנעל אחד דמודיעים ליבם ויבמה שיכוונו שהחליצה זו תהיה זיקתם נתרת ומותרת לשוק. והכא נמי מודיעים להם שבחליצת שתי המנעלים כאחת תהיה ניתרת לשוק. דבכלל השתי רגלים האלה יש בהם אחת המועלת חליצה ע"פ הדין ומשום דמספק"ל איזה מהם היא הרגל הימנית ע"כ עושה שתיהן כאחת. וזה ברור. אלא דבסדר מרן אין צריך לומר להם שיכוונו שאם זה הרגל ימין תפטר בו ואם הרגל הב' שחולצת אח"כ הוא הימין תפטר בו. ואין צורך לזה ואין מקום לזה כלל דהא בבת אחת שלפה להו ומדין שתיהן הויא חליצה כשרה כמש"ל

וא"כ מהיכן יש לחשוש שמא היא תכוין אל רגל שאינו אמת. חדא דמי הודיע להאשה הקושית הזאת היכן הוא רגל הימיני עד שתתכוין אליו. מה שלא ידענו אנחנו הדיינים המסדרי החליצה. ומי נתן חכמה לאשה להכריע בין הפוסקים ולכוין אל מה שאינו אמת. ואשר לדעתה הוא האמת. זה פלא. ב' הלא אין לה מקום מעיקרא לחשוב זאת דהא היא כשחולצת ב' רגליו כאחת ברגע אחת הא לא ידעה הי ימין והי שמאל כלל. וכשאומרים לה לחלוץ לשתיהן כאחת בב' רגלים מה שאין אנחנו עושין כן בסדר החליצות דעלמא. הא היא יודעת ורואה ושומעת דמשום דלא ידעינן היכן הוא הרגל הימני שבשתיהן. ע"כ חולצין לשניהם. והיאך היא תכוין אל מה שאינו אמת לקלקולי נפשה. ומהיכן תדע זאת. ומאין