ומצור דבש רעו

דינו שלא נדמהו לדין אותם המומין שריחם רע לענין כפיית הגירושין וכתובה. אכן להכחיש הדבר מכל וכל שאין זה ריח רע לכוף את האשה לקבלו. לא. וע"כ יפה הורו לנו הפו' ז"ל שעכ"פ אין לנו לכוף את האשה לשבת עמו. ולא לדון אותה כמורדת. יען. הא לא דמייא לטענת מאיס עלי. דמאיס עלי היא בלבד מאיס עליה ולא בעיני אחרים. שבעיניה לבד נמאס ואין אדם אחר מודה לה אבל הכא המאיסות שבו כ"ע מודו לה שהוא מאיס אכן קצרה ידינו מהושיע לה בכפיית הגירושין כי לא פורש בדברי רבותינו מה יעשו לו על ככה. ואין בידינו לכוף

ומינה שאין דנין אותה כמורדת להפסידה בלאותיה הקיימין אפי' שהם ביד הבעל מוציאין אותם ונותנין לה. שהדין עמה בטענתה. ואולם לא נוכל לחייב את הבעל בכתובה ג"כ. דהבעל הוי מוחזק ולהוציא מידו צריכין ראיה ברורה דהוי מום וכיון שלא פורש בדבריהם היינו שכל אחד יעמוד בשלו. והם דברים ברורים ויציבא מילתא. בעהי"ת

וזאת תורת העולה. בנדו"ד. הנה טרם כל רו"מ יחייב את הבעל להשתדל ברפואת עצמו כי זה מום עובר ויכול להתרפאות ולא יצער את אשת חיקו שתמאס בו. ואם ח"ו לא עלתה ארוכה או שאינו משתדל ברפואתו. למען לכופו לגרש אין בידינו כלל. והכופהו הוא עושה גט מעושה דפסול ומרבה ממזרים בישראל ח"ו. ואולם אין מחייבים את האשה לשבת עמו כו"ע כל זמן שהנגע הזה בו. ובלאותיה הקיימים שהם ביד הבעל מוציאין אותם מידו ונותנים לה ודיה לעלובה זו שתשב גלמודה בבית אביה בלי מזונות וכתובה. ואולם חלילה להתיר לו אשה אחרת בשום אופן כו"ע. עד שיגרש את אשתו זאת מרצונו הטוב והגמור. וכיון שבידו לגרש ואינו מגרש איהו דאפסיד אנפשיה ועונו על ראשו יחול. ועל רו"מ המצוה להשתדל ביניהם עד אשר יתרצה הבעל ברצונו לגרש כדי שלא יבטל מפו"ר. ושלום על ישראל ועל דייני ישראל. והנלע"ד כתבתי. כ"ד איש הצעיר החותם בס' שמע בקולי איעצך. כאן שנה התרס"ג ליצירה: הצעיר רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט סי' י"ט הלכות חליצה (אטר רגל

) מעשה אשר בא לפנינו ביבם הבא לחלוץ ליבמתו. ונמצא אטר רגל גמור בכל בחינות ונסיונות המובאים בספרי הפו'. ועד אחרן נתברר כי הוא ג"כ אטר יד. באופן שכל כח צד הימני נהפך אצלו לצד שמאלי. והיבם הזה יש לו אחים אחרים בארץ מולדתי ארם צובא. אכן הגדול שבאחים הוא פסח בשתי רגליו שאינינו יכול לבא למצרים בשום אופן. והאח השלישי הקטן מהיבם העומד לפנינו הוא ג"כ בארץ מולדתו ואי אפשר להביאו הנה. הן מצד כי הוא עני מרוד. והיבמה זה רבות בשנים והיא עגונה רח"ל. ובקושי עלתה לבית דינינו להביא את היבם הנ"ל העומד אתנו למצרים ע"י הוצאות מרובות מכים היבמה וכבר נתעכלו מעות הרבה בהוצאות הדרך. ומי יודע אם יתרצה לבא. ושנית חששנו פן גם האח הקטן גם הוא אטר כמוהו. כי לפ"ד היבם הנ"ל כי זאת שבח משפחה להם. וא"כ למה זה ניגע לריק. ולשלוח היבמה למקום היבם לא יכולנו ע"פ עצת ב"ד הצדק שבאר"ץ רבא יע"א. וע"כ הוכרחנו לחלוץ לאטר הזה. וכדעת מר"ן. דכתב בסי' ס"ח סעיף מ"ם דאפי' אם יש לו אח אחר יכול האטר לחלוץ האמנם נסתפקנו מה לעשות בסדר חליצתו. דהא ודאי אנן דאתכא דמרן סמכינן כוותיה עבדינן. ומרן ז"ל הא פסק לן שאם יש לו אח אחר צריכה לחלוץ שתי רגליו בבת אחת שבידה אחת תחלוץ רגל זה בעודה חולצת רגל שני בידה האחרת. שאם חולצת רגל אחד קידם חבירו איכא למיחש. דלמא קי"ל כמ"ד שאינו חולץ אלא ברגל האחד והויא לה חליצה פסולה. וצריכים לחזור ע"כ האחים ואע"פ שאם חולצת לשתי רגליו בב"א נמצא שלאחד מהם חולצת ביד שמאלה. טפי עדיף לחלוץ ביד שמאל דהויה חליצה כשרה מחליצת רגל שמאל דהויה חליצה פסולה עכ"ל. וכפ"ז דעת מרן לחלוץ שניהם בבת אחת כשיש לו אח אחר. ובנדו"ד הא איכא אח אחר וצריך לחלוץ שתיהם בבת אחת. וזה ברור

האמנם זאת חזות קשה. דכפי הסדר הפשטי שסידר מרן ז"ל בלשונו הטהור. לחלוץ בשתיהם בבת אחת. הוא דבר נמנע לחלוץ שתיהן כאחת. כי יפול היבם לארץ. ואם היבם יסייע קצת בחליצה. נפיק מינה חורבה דלדעת הריף והרמ"ה החליצה פסולה. וע"כ הפו' הבאים אחרי מר"ן ז"ל כתבו לחלוץ בשתיהן בזה אחר זה ואולם כל לעומת זה רבים מרבנן קדישי מסדרי חליצה הלא בספרתם החזיקו בשיטת מרן ז"ל לחלוץ שתיהן בבת אחת ממש. אכן לא כסדר מרן ממש משום דלא אפשר. וע"כ אמרתי לשנות פרק זה. להלכה ולמעשה. באופן שתהיה חליצה כשרה מוסכמת אליבא דרוב הפוסקים. ובתרייהו ניזיל וכן נעשה ונשמע בסדר החליצה העומדת לפנינו. ומה' אשאל עזר. יאיר עינינו בתוכנו לבל נכשל בדבר הלכה. כי"ר

תשובה. דע כי בחליצת אטר רגל רבו הסברות מי מרבותינו ז"ל ס"ל דטפי עדיף לחלוץ בזה אחר זה מלחלוץ שתיהן בבת אחת. וטעמם ונימוקם דבזה אח"ז תעשה היבמה החליצה ביד ימין. ולא בשמאל. ושני חיישי שבחליצת שתי רגליו כאחת פן יסייע היבם להחולצת. ויש גם חששות אחרות כאשר נבאר בעהי"ת. ויש מרבותינו דעשו מעשה כדעת מרן לחלוץ בשתיהן כאחת. ותיקנו באופן מרן לחלוץ שתיהן בבת אחת אכן לא כסדר דבריו ממש. וע"כ רצתה נפשי להעמיד לעין הקורא שיטת הפוסקים דס"ל לחלוץ זה אחר זה כטעמייהו דרבנן. ולעומת זה כל שיטת הפוסקים דתפסו כשיטת מרן ז"ל. ולאחרונה אנן נתפוס הדרך היותר מוסכמת ומקורבת לדעת שניהם. להלכה ולמעשה. ונתחיל בדרך הראשונה לסדר סדר מערכת רבנן דסברי לחלוץ זאח"ז שלא כסדר מרן ז"ל ולישב דברי מרן ז"ל מתמיהותם עליו. וזה החלי. וה' יעזור לי

א) היא סברת הב"ח ז"ל שכתב בה' חליצה סי' מ"ב. וז"ל וב"י בפירוש חליצה ס' מ' כתב לחלוץ ב' רגליו בבת אחת. ורבותי לא נהגו כמותו. אלא חולצת בזה אח"ז ותקנה לזה שחשש הב"י שמא תהיה חליצה פסולה. הוא שיזהירו הדיינים ליבם שיהיה דעתו בשעת חליצה שבאותו חליצת רגל שהדין הוא לחלוץ בו. הוא מכוין בו לפטור יבמתו. וכן היבמה תהיה דעתה וכוונתה שלא להיות פטורה מזיקתה אלא באותו חליצת הרגל שהדין נותן לחלוץ בו הן הדין הוא לחלוץ ברגל ימין הן וכו' ברגל שמאל. דהשתא אין כאן חששא שמא תהיה החליצה פסולה. דכיון דשניהם יתכוונו שלא תהיה נפטרת מזיקתה בחליצת אותו רגל שאינו בדין אינה חליצה כלל. וכאלו לא חלץ לה ולא פסלה ע"כ

הנה הגאון הב"ח ז"ל לא השיג על מרן ז"ל על הב"י