ומצור דבש רעה

מובן כל דברי התשובה הזאת כלל. חדא דבאשה הנכפית אין צורך להביא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל דהלה הוא ש"ס ערוך בסוגיין דכתובות דע"ז ע"א. ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל והוא דבר פשוט דבאשה הוי מום. ותו דמעולם לא נסתפק רבינו יואל ז"ל אלא באיש דכ' דאפי' דמצינו שהוי מום באשה אין ללמוד ממנו להחשיבו מום ג"כ באיש. ודבריו ברור מללו הביאם המרדכי בפ' המדיר לך נא ראה. וכיצד יאמר שרבינו יואל יסתפק בדבר שהתלמוד פסקה למילתא בלתי חולק דהוי מום באשה. הם מלהזכיר. וע"כ מוכרחים אנחנו לומר דהרדב"ז דכתב דלא שבקינן ודאי דהרא"ש מפני ספקו דרבינו יואל באיש קאמר. (וכלשון הזה כתב מהרימ"ט בסי' קי"ג הביא דבריו לעיל בנדון שאלתו בנכפה באיש יעויין לעיל) וכוונתו לומר דמין חולי זה רח"ל מום הוא בכל מי שיהיה בו איש או אשה. וע"כ דנה להתגרש בע"כ. וכפי"ז יהיו ב' תשובותיו סתרי אהדדי וצ"ע כעת

עכ"פ הא מיהא בנדון שאלתו באיש. לא נשען הרדב"ז ז"ל רק על ראיה זאת ללמוד ממנה לדינו כי הלא הוא ז"ל נתן כמה טעמים נכונים ומוסברים שבאיש אינו מום. דהא חולי שעשוי להתרפאת הוא. וגם האשה לא תישן אצלו. או תעוררו משינתו וכיוצא. וע"כ פסק דאין כאן שום טעם לכוף הבעל לגרש

וכפי האמור בטעם הדבר. א"כ מעתה נוכל לומר דהגם דבנכפה באיש ס"ל להרא"ש ורגמ"ה ודעמייהו דהוי מום הגם כי לא הוזכר בש"ס דהוי מום באיש. אין ללמוד מזה דה"ה גבי משתין במטה באיש דהוי מום שהרי החילוק מבואר בטעמים רבים. (א) כי מום דנכפה רח"ל הוא מום שקשה רפואתו כידוע משא"כ מום דהשתנה דאינו אלא חולי קל מחמת הקרירות ועשוי להתרפאות. (ב) דמום דנכפה אית ביה סכנה רח"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל באותה תשובה ומטעם זה ס"ל דכופין להוציא. וכמ"ש בירושלמי שהובא שם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש יעו"ש. וכן כתב הרב ב"ש בס' קנ"ד ס"ק ט' יעו"ש. אבל במשתין במטה אין כאן סכנה כי אם סרחון המטה והרי אינה מחוייבת לישן אצלו וליכא ריח וכמש"ל. (ג) דהתם בחולי דנכפה רח"ל אין ביד האיש להשמר ממנו רח"ל ויתכן שבעודו משמש עמה או ישן עמה במטתה יאחזהו השבץ ויפול רח"ל. ויש בזה צער וביעתותא לאשה ובפרט בלילה רח"ל. וכ"ש אם הוא חולי נושן והרופאים אמרו נואש. וא"כ בנכפה איכא טעמא רבא לכופו לגרש. אבל במשתין האדם הלזה בהיותו ניעור בריא הוא ויוכל לחיות עמה בשלוה ונחת ואין המום הזה בא אליו רק בעת תגבר עליו יד השינה. וא"כ בעת שהם צריכים זה לזה יכולים להיות ניעורים שניהם וגירא בעיניה דשת'ן, ואח"כ אם כשיעלה למטתו ישתין אין דבר רע מזיק לה וע"כ נראה ברור דאין כאן טעם לכוף את הבעל לגרש מכל הני טעמי תריצי דכתיבנא אפי' לדעת הרא"ש ורגמ"ה ודעמיה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בתשו' הנז"ל

אלא דכפי"ז יקשה עלינו מאד דמה טעם כתב הרדב"ז דאין כופין אותה לשבת עמו. הא כל חיליה דהרדב"ז ז"ל שכתב שאין לכופה לשבת עמו. למד כן מדברי ראבי"ה ז"ל גבי דין דנכפה באיש שכתב דאין להחשיבו מום גבי איש ומ"מ אין כופין אותה לשבת. וטעמו ברור משום דמספק"ל אי גבי איש הוי מום כמו אשה דפסקו בש"ס דהוי מום. וכיון דגבי אשה ברירא לן דהוי מום ולומר באיש דאינו מום לא ברירא לן ומשום ספק זה כתב ראבי"ה ז"ל דאין כופין לא את האיש ולא את האשה. אבל גבי משתין במטתו דהרדב"ז גופה ז"ל שם טעם דאינו מום מהני טעמי רברבי דכתב בענין ושני' דא מן מום דנכפה ולית לן ספק בדבר דאינו מום כלל. א"כ מאיזה טעם לא נכוף אותה לשבת עמו ואם לא תאבה האשה לדון אותה כמורדת. ומה טעם הוא זה שבאה בטענה שאינה יכולה לקבל. אטו דטענת מאיס עלי מי לא באה בטענתה שאינה יכולה לקבלו וליבעל לו מרצונה כי בזתה צלמו ודמותו ועכ"ז מורדת הויא. וכ"ש זאת דהויא מורדת בטענה והו"ל לדונה ג"כ כדין מורדת לענין בלאותיה הקימין שביד הבעל שאין נותנים לה ולכאורה קשה לחלק בין זו למורדת. וכאשר הקשינו בדברי הרב באר שבע ז"ל

ואולי יש לומר לפענ"ד דאיכא טעמא בדבר להפוס' ז"ל שפסקו שגם בזה אין לכופה לשבת עמו הגם כי לא ביארו הטעם מפורש. אנא זעירא שלוחותייהו דרבנן עבידנא ואפרש הדבר. דע כי עלינו להתבונן בהלכות מומין האלה ולחקור בהם להבין דעת רבותינו ז"ל. שחלקו בין מום למום דיש בהם שהם מומים גדולים ועכ"ז אין כופין לגרש. ומום יותר קלים עכ"ז ס"ל לרבנן דכופין. שהרי במום דמקמץ צואת כלבים ובורסקי ומחתך נחושת דתנינן במתני' דכופין לגרש אין מום זה בגוף האיש בעל האשה רק במלאכתו. והבעל הוא איש ברי וחזק ויפי תואר. אכן מלאכתו בזוייה וסרוחה כופין לגרש. ואלו נקטעו ידיו ורגליו או נעשה סומא מעיניו רח"ל שהמום הוא בגופו. ועכ"ז במומין אלו אין כופין לגרש וכמ"ש מר"ן בס' קנ"ד ס"ד ואם לא רצתה לישב דנין אותה כדין המורדת ולכאורה הדבר תמוה וכמו זה דמום דנקטעה ידו ורגלו שהוא בגופו לא נחשב מום. ומקמץ צואת כלבים ובורסקי שהמום במלאכ' ולא בגופו ס"ל לרבנן דהוי מום וכופין לגרש ויתן כתובה אלא דרבותינו ז"ל חסו על חיי האשה כיון שבחיקו תשכב חשו על צער שתישן בחיק איש סרוח אשר הריח רע נדבק בו ממלאכתו. וע"כ דמוהו לריח פה וחוטם ובעל פולופוס ודומיהן שכולם ריחם רע. וכופין להוציא שאין בנות ישראל הפקר לסבול צער כזה המדאיב גוף ונפש אכן בנקטעה ידו או רגלו או נסמה רח"ל אין כאן דבר מאוס וצער. רק שאינו יפה בהיותו מחוסר אבר. ומזלה גרם שבעלה נעשה כך. ועל כגון דא שאין נפשו של אדם קצה בו לא ראו רבותינו להחשיבו ממומין שכופין עליהם. ותשב עמו או תהיה מורדת כדינה. והן דברים שכליים ונכונים

ומעתה נדון ונובין. במום דמשתין במטה באיש לו הוזכר דין זה בתלמודינו ורבותינו ז"ל הורו אי כופין או אין כופין שוב לא היה לנו מקום לדון בדבר כלל. ולא נסור מן הדבר אשר הגידו לנו ימין ושמאל. אכן מכיון שלא פורש בש"ס. ואנחנו באים לדון ולדמות מילתא למילתא. כל מי שיש לו מוח בקדקדו יודה שמום משתין במטה. הוא דומה למקמץ צואת כלבים ובורסקי ומחתך נחשת יען כולם שורשם ריח רע. ובני משפחה אחת הם דמה לי ריח צואת כלבים או ריח ממי רגלים של אדם והכא יותר גרוע שעיקר הריח עמה במטה אחת משא"כ בצואת כלבים שאין הצואה במטה עצמה רק ריח הנקלט בבעל. וכפי הדמיון האמיתי הזה היה יוצא לנו הדין שגם במשתין מים במטה כופין לגרש ויוציא ויתן כתובה כי דין אחד להם ממש

האמנם כיון שאין כח בידינו לעשות כן ואין לנו להוסיף על מה שמנו רז"ל לכפות להוציא וליתן כתובה. ע"כ נסוג אחור מדמיון הזה ואין בידינו כח לכפות ולגרש ולשלם כתובה. אכן גם זאת לא נוכל לכחד שגם זה הוא ריח רע ונפשו של אדם קצה בו וא"כ