ומצור דבש רעד

להפך דבאיש אינו מום. אין כאן ראיה כדכתיבנא

(ב) קל"ט בראיתו השלישית מדין המשתטה בכל יום דפסק הרא"ש דאין כופין. ומינה דן שגם בנדו"ד אין כופין. מלבד דקשה דעיני"ק אשר חזו תשו' הרא"ש בכלל מ"ג בדין המשתטה. איך לא ראה הכלל מ"ב הקודם לזה סמוך לו בדין הנכפה תשובה ארוכה בהסכמות הני רבוואתא דס"ל דבנכפה באיש דכופין לגרש. ולא להביא דברי ראבי"ה לבדם כאלו אין חולק עליו בדבר. זאת שנית ק"ל מה פירוש היה מפרש הרב באר שבע בנדון תשובת הרא"ש הלזו בפירוש הדברים איש המשתטה בכל יום שאם הדברים כפשוטן שהוא שוטה בכל יום ויום. א"כ למי כופין לגרש הלא שוטה הוא תמיד. ואטו שוטה בר גירושין הוא אפי' ברצונו כ"ש לכופו. והרואה יראה בתשו' הרא"ש במקור הדברים אחרת יראה. שכ"ז ההצעה של השטות הם דברי האשה הטוענת כן. אכן הבעל מכחישה בטענותיו תחת שלש. ראשונה שהכירה בו מקודם וסברה וקבלה. שנית שבאמת אינו מטורף ולא שוטה רק שאינו פקח ובקי בטיב העולם. שלישית תובע ממנה שתתן לו ספרים שלו או מחירם ויגרשנה. וע"ז דן הרא"ש שאין בטענות אלו צד מה לכוף לגרש. יעו"ש בדברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ג דין ג'. ופסקו מרן באה"ע סי' קנ"ד ס' ה' יעו"ש. וא"כ התם דינא הוא דאין כופין. חדא דלא מצינו שמי שאינו בקי בטיב העולם שיהיה זה מום שראוי לכוף לגרש דא"כ לא שבקת חיי לכל מי שהוא טפש שנכוף אותו לגרש את אשתו. וזו לא אמרה אדם מעולם. ושנית דאין הבעל מעכב הגירושין דהא תובע הוא ממנה את ספריו או מחירם ויגרשנה. ואפי' לו היה הבעל הזה מאותן שכופין לגרש שמנו רז"ל. לא אמרו כפיה אלא בגירושין עצמן אבל אם הוא תובע ממנה את חפציו ויגרשנה. חלילה שנאמר שנכוף אותו לאבד גם את שלו שבידה. וזה ברור לכל מעיין. וע"ד פסק הרא"ש ז"ל שאין בכל טענות האלו שום צד כדי לכופו לגרש כמ"ש המעיין בדברי הרא"ש במקורן של דברים

ומה ראיה היא זו מנדון הזה שבתשו' הראש לדין האיש המשתין במטה דסו"ס לא נכחד כי איש סרו'ח הוא בסר'ח העודף ומומו עמו. ומום הוי עכ"פ באשה. כדי להתלמד מנדון הרא"ש. ולהחליט דלא הוי מום בלתי טעם. רק לדמויי מילתא למילתא ואינן דומים זל"ז כמ"ש המעיין

הגם הלום ק"ל בסוף התשובה שכתב ומ"מ אין כופין אותו להיות עמו כיון שבאה בטענה שאינה יכולה לישן עמו במטה אחת מחמת ריח רע של מי רגלים. וכה"ג פסק המרדכי פ' המדיר עכ"ל

ולא זכיתי להבין דב"ק שאם זאת היא חיליה שלא לכופה להיות עמו מחמת ריח רע שאינה יכולה לישן עמו במטה. לא ידענא מי חייבה להיות עמו במטה אחת כל הלילה הא אינה משועבדת לו כל הלילה לשכב עמו כי אם בשעת תשמיש. ובהיותו ניעור הא הוי ככל האדם. ומה טענה היא זאת ואמאי לא חשבה הרב ז"ל כדין מורדת. דאטו מורדת לאו בטענה היא מורדת ואפי"ה דיינינן לה מורדת וה"נ כיון שדעת הרב ז"ל דלא הוי מום ואין כופין אותו להוציא. א"כ אם אין רצונה לישב עמו הוי כמורדת. וראיה שהביא מדברי המרדכי שהיא ההיא דראבי"ה בדין הנכפה. כבר כתבתי לעיל דשאני מום הנכפה דנמצא ממנו בתלמודין דהוי מום גבי אשה. ומפסדת כתובתה. וא"כ לומר גבי איש דלא הוי מום אין זו סברה. רק מסיבת שלא נתבאר בתלמודינו דין כפיה באיש אם דינו לכוף לגרש או לא. ע"כ כתב ראבי"ה שאין לדמותו מעצמינו לדין הנכפה שבאשה כדי לכוף הבעל לגרש אם הוא נכפה. אכן גם לא נרחיק ללכת עד קצה האחרון שלא להחשיבו מום כל עיקר ולחייבו לשבת עם בעלה הנכפה בע"כ. אכן גבי מום דהשתנה באיש הרב באר שבע ז"ל אינו חושבו מום אפי' באשה וסמכה דעתיה דמר ע"ד התשב"ץ שכתב דאפי' באשה אינו מום. כדכתב בראיתו השנית. ומום זה לא נזכר בתלמודין לא באיש ולא באשה. ואין זה דומה לנדון חולי הכפיה שכתב ראבי"ה. ומה גם דהא אשכחן דהרא"ש ורגמ"ה ושאר רבוואתא כולהו ס"ל דגבי נכפה כופין לגרש כמש"ל. וא"כ מדברי הרב באר שבע ז"ל לא יכולנו להתלמד מדב"ק דמום זה באיש אינו מום בראיה מבוררת הדומה לנדו"ז ודו"ק

! וחמותי ראיתי אור שמצאתי להרדב"ז בתשובותיו הישנות סי' ר"ס שנשאל בנדון זה ממש. והשיב הוא ז"ל ע"ז וזה תורף ד"ק בקצרה. שכלל הוא שאין כופין אלא למ"ש רז"ל בעל פוליפוס וחבריו וכו' ושנית שאין זה כאותם החולאים ששנוים במשנה כי זה חולי ומתרפא. ותו דמה איכפת לה בזה. כיון שהוא ניעור הרי הוא ככל האדם וישמש עמה ואח"כ ילך כ"א לישן במטה לבדו. ועוד שהרי יכולה לעוררו פעמים בלילה וישתין בחוץ. ותו דאפי' בטוענת מאיס עלי הסכימו הראשונים ואחרונים דאין כופין לגרש וכן נתפשט בכל הגלילות שלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכו'. כ"ש בזה שאינה מואסת אותו אלא מחמת חולי. והרי יש לו תקנה וכמ"ש לעיל. ותו דלא עדיף האי מום מנכפה ואין כופין להוציא כדכתב ראבי"ה משום אביו הלכה למעשה. וגם לא נכוף אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה שאינה יכולה לקבל. וכן אני אומר בנדו"ד שאין כופין הבעל להוציא ואין כופין אותה להיות עמו וכו'. ולענין הכתובה כיון שהיא אומרת שאינה יכולה לסבול לא גרע ממאיס עלי שלא הפסידה בלאותיה הקימים ואפי' שהם ברשות הבעל אבל משלו לא יהבינן לה ואפי' שהם ברשותה מפקינן מינה עכ"ל ז"ל

והנה הרב ז"ל אנהר לן עינין בטעמי הדבר שאין זה מום באיש וחדא מיניהו זכיתי לדעת עליון והוא הדבר מה שכתבתי בתחילת התשובה שאין היא מחוייבת לישן אצלו כדי שתטעון ריח רע וכיוצא. וע"כ דן הרב שאין כאן מום שנכוף אותו לגרש בע"כ. האמנם במ"ש ראיה מדין הנכפה שכתב ראבי"ה ז"ל דלא כפינן להוציא וכו' קל"ט מלבד דלא זכר מתשו' הרא"ש ורגמ"ה דכתבו דבנכפה באיש כופין להוציא ויתן כתובה. ובלי ספק לו שלטו מאורות עיני קדשו בתשו' הרא"ש ורגמ"ה ודעימיהו לא היה דן כראבי"ה. הגם שהרדב"ז ז"ל לא נקט הך דראבי"ה רק לסניף. כי הלא בעיקר הנדון כתב הוא ז"ל כמה טעמי תריצי שאין לאשה לבוא בטענה כלל. ועוד זאת ק"ל דכנראה מתשובתו בחלק ראשון החדשות ס' נ"ג דסתרי דבריו אהדדי שהוא ז"ל בנדון חולי הנכפה באשה. נשאל מה דינה והרב ז"ל השיב שזורק לה גטה ונושא אחרת ובכתובתה נותן לה מה שבידו והשאר ישאר עליו חוב. ואם לא תרצה לקבלו הרי הוא פטור משאר כסות ועונה שלא נשבע לה ע"מ לישב בטל כמו שכתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ב שאין לנו להניח ודאי של הרא"ש וחבריו מפני ספקו של רבינו יואל ע"כ

ומדברי הרדב"ז ז"ל בתשו' זאת נראה דסובר דכללות מין חולי הנכפה הן באיש הן באשה מום הוא שאם נאמר דדוקא גבי אשה שהוא נדון תשובתו כתב הרדב"ז כן דהוי מום ולא גבי איש. א"כ אין להם