ומצור דבש רעג

הבעל יש לאל ידו לעשות כל אלה ואין עליה שום טרחה כלל רק כי היא באה בטענת ריח רע של מימי רגליו שאין דעתה סובלתו. אין בידינו לכוף את הבעל לגרש בטענה זו שהרי לא חיבנוה לשכב אצלו במטתו. וכדכתיבנא

כל זה אני אומר ממה שנלע"ד בטעם הדבר ממה שלמדתי מדברי התשב"ץ וכו'. אכן לא אוכל לסמוך ע"ז דברי אם לא אמצא הדבר בדברי הפוסקים ז"ל. מילתא בטעמא גבי איש דלא הוי מום

שהנה הרב באר שבע בתשובותיו סי' ס"ד פסק בנדון איש המשתין במטה דלא הוי מום. ולא אסברה לן מילתא בטעמא. ופסק דלא הוי מום. ונשען הוא ז"ל על שלש ראיות אשר הנני להביא ד"ק. ראשונה שהרי כתב המרדכי והביא מרן הב"י את דבריו בס' קנ"ד דאעפ"י שנכפה לגבי אשה מום הוא אין משם ראיה להחשיבו מום גבי איש. דאשה בכל דהוא ניחא לה. ואין בידינו לכפות בלא ראיה ברורה. וכן שמע ראבי"ה מעשה באביו רבינו יואל הלוי ז"ל ע"כ. ראיה שנית שהרי אפי' גבי אשה פסק רשב"ץ בתשו' דלא הוי מום ורמ"א בס' ד"מ כ' שכן נ"ל עיקר והשיב על דברי הב"י החולק על התשב"ץ. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי כופין או לא ראוי להחמיר שלא לכוף מחשש גט מעושה. ראיה שלישית שהרי כתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ג דין ג' באיש שהוא משתטה מדי יום ביומו. שאין כופין אותו לגרש אע"פ שאשתו באה בטענה גדולה שאבי עני ומחמת דוחקו השיאני לו וסבורה אני שיכולה לקבל. ואי איפשי עתה לקבל כי הוא מטורף וירא אנכי שמא יהרגני בכעסו. שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין. וסיים ע"ז הרב באר שבע ז"ל. וז"ל וכיון דתלה הטעם שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים. א"כ כ"ש בנדו"ד. ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאה מחמת טענה שאינה יכולה לישן עמו במטה אחת מחמת הריח רע של מימי רגלים וכה"ג פסק המרדכי בפ' המדיר עכד"ק

ואחרי בקשת הסליחה מקדושת עצמותיו הקדושים והטהורים. לא זכיתי להבין ד"ק. ובכל שלשת ראיותיו אין בהם כדי שביעה לפסוק הדין בסכינא חריפא דבאיש אינו מום. ותמיהי ארובא איכא בד"ק. א' ק"ל בראיתו הראשונה שנסתיע מדברי ראבי"ה ז"ל שכתב דנכפה גבי איש כיון דלא הוזכר בש"ס דהוי מום לאיש ורק לאשה הוא דהוי מום אין ללמוד זה מזה וה"ה למשתין במטה. כיון דאינו מוזכר בתלמודין דהוי מום אין לכופו לגרש. כיון שאינו מאותם שמנו חכמים. ואתו הס"ר דלא זכר מתשובת הרא"ש בכלל מ"ב דין א' דפסק דנכפה הוי מום גם באיש וכופין אותו לגרש. ויוציא ויתן כתובה. וכן פסק רבינו גרשום מאור הגולה דגם באיש הוי מום. ודלא כרבינו יואל ז"ל. והסכימו עמו שלשת אריות תלמידי הרא"ש ז"ל כל אחד בפסק מיוחד דכולהו ס"ל דהוי מום. לך נא ראה. הרי דבנכפה אע"ג דלא נמצא מוזכר מומו באיש בתלמודין. עכ"ז כיון דנמצא דהוי מום באשה ילפינן אהדדי. וא"כ ה"ה במום דהשתנה. מנ"ל לומר דבאיש אינו מום יען לא נמצא מפורש במתני'. הרי גבי נכפה באיש לא הוזכר בש"ס ועכ"ז ס"ל להרא"ש ורבינו גרשום ודעמייהו דהוי מום ג"כ באיש כמו באשה. ה"ה בנדו"ד דהטלת מים במטה. וא"כ עד שנסתייע הרב באר שבע מדברי ראבי"ה ז"ל לומר דאינו מהם מדין הנכפה. הרי רבים חולקים על רבינו יואל ז"ל ופשיטא ליהו דהוי מום. ויותר תימה שתשו' הרא"ש הלזו הזכירה רמ"א בש"ע סי' קנ"ד דהוי מום וכופין לגרש, ופלא דאישתמיטתיה. וכן ראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשו' סי' קי"ג שנשאל בנדון איש נכפה אי כופין אותו לגרש. וכתב דכופין וראיתו מתשו' הרא"ש הלזו. ושם בדקמ"ב ע"ג כתב וז"ל והשתא כיון דלרגמ"ה ושאר רבוואתא פשיטא להו דכופין לא חיישינן למאי דמספק"ל לרבינו יואל ז"ל דאין ספק יוצא מידי ודאי. ועוד איכ"ל דאי רבינו יואל ז"ל הוי חזי ליה תשובת רגמ"ה כדחזי ליה הרא"ש הוה פשיטא ליה דכופין וכו'. ובסוף דברי תשו' סיים שאם יסכימו רבני הדור לכוף על הגט מטעמיה שכתבתי גם אני אהיה סניף עמהם יעו"ש. ועיין להרב הכנה"ג באה"ע בהגב"י ס' קנ"ד אות ה' מה שהאריך בנדון זה. הראת לדעת מכל זה דאין דין הנכפה באיש פשוט דלא הוי מום עד שנתלמד ממנו. לדין המשתין מים. ואדרבא רובא סוברים דהוי מום וכופין לגרש. ואמאי לא נילף מיניה

הן אמת כי יש לחלק בדבר. דגבי נכפה הרי הוא הוזכר בתלמודינו שמציאות חולי הכפיה רח"ל הוי מום מצד עצמו. והרי עכ"פ מום הוא באשה פשוט מדינא דגמרא ואין בזה מחלוקת. וא"כ אי אמרינן הכי נמי גבי איש הוא דתלוי במחלוקת הפוסקים. עכ"פ להפוסקים דס"ל דגם באיש נמי הוי מום. זה דבר מחודש בעיקרו דאינהו ס"ל דאין לחלק בין אשה לאיש. במום ונכפה. והחולקים ס"ל דהיכא דהוזכר הוזכר ובאשה מצינו דהוי מום בתלמודין. ואין ללמוד ממנו לאיש. אכן דעת כולם שוה דמום הנכפה הוי מום במציאות עצמו. אבל בנדון דהשתנת מים במטה אעיקרא לא נמצא מום זה בש"ס דהוי מום אפי' באשה. והרי התשב"ץ סובר כן. אלא דהפוסקים הם שהמציאו מום זה. באשה. שהם מרן הב"י ודעימיה. אכן הבו דלא להוסיף עלה גם באיש. ולומר דהוי מום ולא עדיף מנכפה דעם שהוזכר באשה הרי כתב ראבי"ה דבאיש אינו מום

ונראה שזה היא כוונת הרב באר שבע בראיתו מדברי ראבי"ה. ונרגש מכל מ"ש וע"ז סיים בראיתו השנית וז"ל ותו דאפי' גבי אשה. פסק הרשב"ץ בתשו' דלא הוי מום. ורמ"א בס' ד"מ כתב שכן נראה לו עיקר והשיב על דברי הב"י החולק על התשב"ץ. יעו"ש

אלא דקל"ט דדברים אלו אין להם מובן. דמעולם לא כתב הד"מ שדברי התשב"ץ עיקר. ואדרבא הרמ"א בד"מ כתב שמום גדול הוא שלא תשכב עמו במטה. אע"ג דאינה משועבדת לו דלא יהיה אלא כנדרים בדברים שבינו לבינה יעו"ש ובהגהותיו לש"ע ס' קי"ז הזכיר מחלוקת באשה המשתנת במטה אי הוי מום וכתב דהוי מום וכן עיקר. וכבר ראיתי שנתעורר עליו הרב קול יעקב שאול ז"ל בתשו' הנז"ל והניח דבריו בצ"ע שכתב הפך מ"ש בד"מ ואישתמיט מיניה גם דברי הלבוש תלמיד הרמ"א דהסכים ע"ד רבו וסיים מדידיה דאין לך מום גדול מזה באשה יעוש"ב. וכן יש לתמוה על הכנה"ג בס' ט"ל הגהב"י סי' י"א

וא"כ חזר הדין דלדעת מרן הב"י ורמ"א והלבוש וכל הפוסקים דסברי מרנן דגבי אשה הוי מום גדול ויכול לגרשה בע"כ. א"כ לדידהו הוי מום זה באשה כשאר מומין הפוסלים באשה המוזכרים בתלמודין. ולא גרע מהם. א"כ גם באיש נימא דהוי מום. וכי תימא דדוקא באשה אמרו ולא באיש. הרי נכפה יוכיח דנאמר באשה ולא באיש ועכ"ז סברי מרנן דהוי מום גם באיש וכופין לגרש ויוציא ויתן כתובה. ואם כי יש לחלק. בנדונות מסתיין דלא נילף מיניה להשוות דין נכפה למטיל מים במטה. אכן להביא ראיה ממנו לדון