ומצור דבש רס

יו"ד וז"ל. המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו ע"ג שטר חוב. קנה השטר בכל מקום שהוא בלי כתיבה ובלי מסירה. רק שיאמר לו בע"פ קנה לך איהו וכ"ש דאית ביה. יעו"ש. ולאו דוקא שטר חוב. אלא כל מין שטר נקנה אגב קרקע. כמפורש בדברי רבינו הטור בס' ס"ו שהם דברי הרי"פ וכ"כ מרן בב"י שם. ומינה גובין שאם אין בשטר ההוא שעבוד כמו שטר מתנה או חלוקת קרקע וכיוצא. אין צורך לאמירה בע"פ. ובקנין אגב קרקע נקנה השטר להמורשה קנין גמור. בלי כתיבה ובלי מסירה. וא"כ אם בהרשאת שליחות הגט ימנהו הבעל אגב קנין קרקע. כדין שאר שטרות דעלמא. הרי כל פעולת קנין האגב היא להקנות להמורשה אותו השטר שהוא מתמנה עליו לעשות בו שליחות שולחו המרשהו. וא"כ יהיה הגט בטל. שמעתה אין האשה המתגרשת הזאת מתגרשת בגט שהנייר שלו הוא של הבעל שהרי נקנה להשליח. והגם שהשליח עושה שליחותו ומוסרו ביד האשה. מדידיה קא יהיב לה השליח הנייר שהגט כתוב עליו ואין זה גט רח"ל

וכ"ת דמאי חששא היא זאת. והלא ממקום שבאת תשובתך בצדק. דהלא מר"ן ז"ל דייק בלישניה והקנה לו שט"ח על גבו. ש"מ דמן הסתם לא נקנה השטר אם לא שיקנהו לו בעל השטר אגב דא"ק. והכא בגט אין הבעל מקנה לו הנייר שבידו רק ממנהו להוליכו למוסרו ליד האשה. ומאי חששא איכא. אם קנין ליכא. זה אינו כלום. כי הכא שהוצרך מר"ן לומר והקנה לו שט"ח על גבו. היינו טעמא מפני שאין המקנה מוסר כלום ביד הקונה בעת הקנין. שהרי השטר אינינו מצוי בידו והוא מונח במקום אחר. וא"כ אם מקנה לו דא"ק ואגבן מזכה לו השטר. מוכרח הדבר שהמקנה יגיד כזאת להקונה שהוא מקנה לו דא"ק ואגבן הוא מזכה לו שטר פ' שבמקום פ' שזאת היא הפעולה שהוא חפץ. שאל"כ במה קני. הלא לא מסר לו כלום. והמורשה לא ידע על מה הוא מתמנה בקנין אגב זה. והכי דייקי דברי מר"ן נקנה השטר בכל מקום שהוא

אכן כשהמקנה מוסר השטר ליד הקונה. מסירת השטר היא ההקנאה עצמה. שהרי בקנין דכתיבה ומסירה. הכתיבה והמסירה הם הם כל זכות ההקנאה כולה ומינה בקנין אגב ומסירת השטר על גבה. היא היא ההקנאה עצמה. כיון שזאת היא כל פעולת ההקנאה. וכמו שמתבאר מדברי רבינו הטור בסי' ס"ו שכתב שם תרי טעמי בקריאת שם מסירה דלישנא קמא קרי ליה מסירה אע"ג דלא סגיא בלי הגבהה. קרינן לה מסירה משום דבעינן מסירה מיד ליד. ולישנא בתרא קרי לה מסירה. אע"ג דלא בעינן מסירה מיד ליד. קרינן לה מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה אותו. לאפוקי קנה שטר מההפקר כגון שחבירו הפקיר שטרו. אין הזוכה בו קונה המלוה שאין כאן דעת אחרת המקנה אותו ע"כ. וכדברי רבינו הטור כתב מרן בש"ע סי' ס"ו סעיף ט'. אלא שבש"ע יש חיסור לשון קצת מהמעתיק יעו"ש. המתבאר מזה דקנין המסירה אינו צריך מסירה מיד ליד. ורק, נקרית מסירה. דבעינן שהמקנה ימסור לו דעתו שהוא מקנהי לו לאפוקי זוכה מעצמו מההפקר. וכשהמקנה חפץ שהקונה יקנה די בזה. אכן אם מוסר לו השטר מיד ליד. אין לך דעת אחרת מקנה לו יותר מזאת ואין לך גילוי דעת המקנה שהוא חפץ בפעולת הקנין יותר ממסירת השטר ליד הקונה שהוא מוכר לו שטרו או מרשהו עליו והדברים ברורים

ודון מינה ואוקי באתרין, הכא בשליחות הגט שהבעל מקנה דא"ק להשליח המתמנה ממנו למסור הגט שעליו נעשה שליח. ומדעתו של הבעל מוסרו ליד השליח. והשליח מגביהו כדי לזכות בו כנהוג. וא"כ הרי עשינו בהרשאת שליחות הגט הזה כל דרכי ההקנאה שאנחנו עושים בשטרות של עלמא שהאדם מקנה למורשה שלו דהרי קנין סודר איכא. וקנין אגב קרקע איכא. ומסירה מיד ליד איכא. והגבהה לזכות בו איכא. ויש לחוש בזה לתקלה גדולה שמא הבעל ושלוחו שניהם מתכוונים בהקנאה זו כהקנאת שטרות דעלמא הנוהגים שנקנה להשליח אותו השטר שהוא מתמנה עליו לעשות בו פקודת משלחו עליו. וא"כ בשליחות הגט יקנה השליח הזה בשטר שנמסר לידו שהוא הגט. א"כ אין האשה מתגרשת בנייר הגט של הבעל. שהרי נקנה להשליח והשליח בעת שעושה שליחותו ומוסר לה הגט. מדידיה קא יהיב לה ולא של בעל. ואין זה גט רח"ל

ואם תאמר דעדיין יש מקום לדחות החששה הזאת דקנין אגב משים שהחילוק מבורר דלא דמי ענין הקנאת אגב דשטרות דעלמא להקנאת אגב בהרשאת שליחות הגט. דגבה טוהא בינייהו. דבשאר שטרות כוונת המקנה להקנות השטר להקונה עצמו אותו השטר. או לשלוחו שהוא מרשהו עליו כדי שיגבה לו את חובו מיד נושהו. וא"כ כל פעולת הקנין מצומצמת היא רק להקונה או להמורשה לו עצמו ולא לזולתו. ובזה נשלמה כל פעולת ההקנאה או ההרשאה אבל בהקנאת אגב בשטר הרשאת שליחות הגט. הלא כל פעולת השליחות הזאת הוא שימסור ויתן את השטר שנתמנה עליו שהוא הגט ליד זולתו של השליח שהיא האשה המתגרשת אשר בגט הזה חפץ הבעל לפוטרה ממנו ולשלחה מביתו. וכיצד יעלה על לב שהבעל יקנה לשלוחו את הגט שהוא מוסר לידו אטו השליח אשתו של המגרש הוא. ומאי שיאטיה דשליח בהקנאה זו. כל שמטרת השטר שבידו הוא ליתנו לזולתו שהיא האשה. והיא שתקנהו לא השליח שאין לו שייכות הוא בגט הנמסר לידו. ולכאורה חילוק מבורר הוא

אמנם במעט עיון נראה כי דחייה של הבל היא זאת. דהלא גם בקנין דמקח וממכר מצינו אופן זה ממש. שראובן יכול להקנות דבר מה בהקנאה גמורה לשמעון אחיו. ע"מ שלוי אחיהם יזכה בדבר ההוא ע"י הקנאתו של שמעון. ואע"פ שלוי אינינו עומד שם ולא ידע מזה ונקנה המקח לשמעון ומכח שמעון יקנה לוי. וכאשר הדבר מפורש בהרמב"ם ה' מכירה פ"ה דין זיין וז"ל הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח. ואע"פ שהקנה לו הכלי ע"מ להחזירו וקנה המקח וזכה הלוקח שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. עכ"ל. ורבינו הטור בח"מ סי' קצ"ג הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב שגם אביו הרא"ש ז"ל כתב כן בספקיו יעו"ש. ופסק מר"ן ז"ל כדעתם בח"מ ס' קצ"ג סעיף ג' יעו"ש

וא"כ אין זה מזיק לההקנאה אם הבעל מקנה הגט והנייר להשליח אע"פ שכל עיקר הקנאתו היא כדי שתזכה בו האשה. דהשליח קונהו מיד הבעל ע"מ למוסרו להאשה. וקושטא הוא שכן עתיד השליח לעשות חזקת שליח עושה שליחותו ומוסר הגט ליד האשה כאשר צוהו הבעל. ואינו משייר בו לעצמו ולא כלום

אלא דעל דא קא בכינה. שבענין הגט אין אנחנו חפצים שיזכה השליח בנייר הגט שום זכות קטנה או גדולה. כלל רק שכל מסירת הגט ונירו הכל יהיה בא מכח הבעל. וכל פעולת השליח יהיה רק