ומצור דבש כה

באצבע חסרון זריזות לחפש בספרי הפו' ז"ל. ולוא היה אתי במחיצתי אין בכך כלום אכן כיון שצריך אני להשיב בכתב היא טרחה יתירה. ומדברי תשובתי הקטנה יתמה רו"מ על עצמו שדברי שאלתו ופתרונה מפורש להדייא להתר בדברי מר"ן הש"ע. באותו פרק באותו מקום שלמד ממנו האיסור לרחיצת ידים בבורית. רק כי לא שת לבו. עם כי חננו ה' בחכמה ותבינה בפ"י

דע כי מר"ן בשלחנו הטהור סי' שכ"ו סעיף יו"ד. פסק וז"ל מותר לרחוץ ידיו במורסן. עכ"ל. והוא דין מוסכם בלי חולק. ובאשר כי מר"ן בשלחנו הטהור דיבר בקצרה. הבה ונלכה אל מקורן של דברים בב"י ששם הביא מר"ן דין זה משם המרדכי וז"ל. וכן נראה שמותר לרחוץ ידיו במורסן או באפר כירה מגיבלין מע"ש. או יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו דגיבול כלאחר יד שרי עכ"ל. והמרדכי ז"ל למד זה ממאי דהתירו בסוגין דפ' במה טומנין ד"ן ע"ב. מימרא דרב יהודה. דקאמר עפר לבינתא שרי שהוא עפר לבנה כתישה שרי לרחוץ בו פניו ידיו ורגליו בשבת. ורב יוסף התיר גם כוספא דיסמין ורבא התיר גם בעפר שחיקת פלפלין. ורב ששת התיר גם בברדא. אשר הוא תלתא אהלא ותלתא אסא ותלתא סיגלי. ואע"פ שהם משירים את השער אפ"ה שרי כל שאין הרוב מהמסיר שער שרי. וכל הנך מימרי הם הלכות פסוקות להלכה. וכן פסק את כולם להתר הרמב"ם ז"ל בפר"ג מהלכות שבת הי"ג לך נא ראה. וע"כ כתב המרדכי דאם לוקח המורסן בידו האחת. בעוד המורסן יבש ואח"כ ניתן עליו מים הוי גיבול ע"י שינוי ושרי. כמו דאיפסיקא הלכתא בפרק מי שהחשיך דקנ"ד. דגיבול מורסן ע"י שינוי שרי. ואין לך שינוי גדול יותר מזה ממה שלוקחו בידו ונותן עליו מים בידו. דאין דרך גיבול ביד ודברי המרדכי אין עליהם שום חולק ופסק מר"ן ז"ל כוותיה

וא"כ דון מינה לגבי נדו"ד אבק של תורמוסין דלא גרע משתיקת פלפלין כיון שלוקח בידו האבק יבש ואח"כ נותן עליו המים הוי שינוי ושרי בלתי ספק. שאין שום טעם לחלק בין מורסן לאבק תורמוסים כלל וכלל

וכלפי לייא יש לומר דבאבק תורמוסים אפי' שינוי לא צריך. וראיה גדולה לזה יש ללמוד מסוגיין דפ' במה טומנין. כי לכאורה יש להקשות כיון דהמרדכי ז"ל קבע דבריו על מימרא דר"י דעפר לבינתא שרי. ואחריהם נאמרו גם אינך מימרי דכוספא דיסמין ודעפר שחיקת פלפלין וכו' דבכולהו שרי לרחוץ פניו ורגליו בהם אע"פ שמשיר את השער אין בכך כלום כיון שאינו מתכוין להסיר וכמפורש בדברי הרמב"ם פר"ב הי"ג. וא"כ אמאי גבי רחיצת ידיו במורסן בעינן שינוי ואמטו"ל שרי משום דכשלוקח עפר יבש בידו ושופך המים הוי שינוי ושרי. וגבי רחיצה בהנך דברים לא בעינן שינוי. ורוחץ כדרכו ואינו חושש להשרת השער אפי' דהוי תולדה דגוזז. אלא דקושיא דא ליתא כלל. דשאני מורסן אית ביה ליתא דגיבול. דאע"פ שהמורסן לאו בר גיבול הוא. וכדפסק הרמב"ם בפ"ח מה"ש הט"ז יעו"ש. מ"מ איסור גיבול אית ביה מדרבנן וכדכתב הרב המגיד שם. והרי ר' יוסי בר יהודה דשרא ליתן מים במורסן בשבת וכוותיה איפסיקא הילכתא. הוא ניהו מחייב אם גיבל ואעג"ב דאיפסיקא הלכתא כרבי יוסי בר יהודה דסתם משנה כוותיה. הא אמרינן שם בסוגיין דפ' מי שהחשיך דהני מילי דשרי ליתן מים על המורסן דווקא ע"י שינוי. דהיינו הולכת המקל שתי וערב. ופסקו הרמב"ם בפכ"א מה' שבת הלכה ל"ד. דבגיבול ע"י שינוי כזה שרי ליתנו לפני הבהמה והעוף יעו"ש. וא"כ כיון דמורסן שייך ביה גיבול אפי' שהוא איסור דרבנן. לא שרינן ליתן מים עליו אלא ע"י שינוי הן לאדם והן לבהמה ולעוף. אבל בהנך דעפר לבנה כתושה ושחיקת פלפלין וכוספא דיסמין. בהני לית בהו משים גיבול ולא נכנסו לגדר הגיבול כלל וכלל. ואין איסורם אלא משום הסרת השער. וכשהרוב שבהם אינו מסיר שרי. ואפי' אם יסיר השער אחרי זאת לית לן בה כיון שאינו מתכוין ודברים מוסברים וברורים הם

ומינה הוה ילפינן באבק תורמוסים דאין בו גיבול ולא שייך בהו גיבול. וגריעא טובא ממורסן דמורסן גיבול דידיה הא חזי לעוף ולבהמה למאכל. וגם איהו בדידיה בן החטה הוא שריא שורש הלישה בעולם. אלא מכיון דאין בו שום ריח הקמח. יצא מכלל מגבל ולש דהוי אב מלאכה ותולדתו. אבל גיבול דאבק תורמוסין לא שמיה גיבול. כי למה יגובל ומה תועלתו הא לא חזי אפי' למאכל בהמה כי הוא מר כלענה, כי למאכלו הרי ארז"ל שולקין אותו ז"פ כדי שיהיה ראוי לאכילה. כ"ש בהיותו אבק מר. לא חזי ולא מידי זולת לטהרת הידים מרוב חריפות מרירותו מטהר הידים. ולא עדיף משחיקת פלפלין דאינו בן גיבול ולא הוצרכנו בו שינוי כלל. ולע"ד ראיה חותכת היא להתיר רחיצת הידים בהדוקאק אפי' בלתי שינוי כלל

אלא שלא נחפוץ להתרחק הלאה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומאחר שהמלמד שהוא המורסן הותר רק ע"י שינוי. לא יהיה הדוקאק הלמד ממני קל יותר להתירו אפי' בלי שינוי

ועכ"פ לרחוץ ידיו בהדוקאק כאופן האמור בהמרדכי במורסן. דהייני ליקח בידו האבק יבש. ואח"כ לשפוך עליו המים. ליכא שום פקפוק כלל וכלל דשרי ודינא דגמ' הוא. וכדבר האמור. ולית דינא ולית דיינא שיפקפק בדבר כלל

ומהאמור הייתי תמה על הרב מגן אברהם ז"ל בסי' שכ"ו במה שפסק מר"ן בהחלטת ההתר לרחוץ ידיו במורסן. כתב וז"ל ומשמע דלהאוסרי' בסי' שכ"ד ס"ג הכא נמי אסור (הרי הי"א שהביא מר"ן דס"ל דאסור ליתן מים ע"ג המורסן לתתו לפני התרנגולים. ולא איפסיקא הלכתא כוותייהו יעו"ש) ואפשר דהכא כ"ע מודו דכיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי עכ"ל. ואתמה על החזון דאם אינו ניתן מים עליהם מאי גיבול איכא. ולמה הוצרך המרדכי להתיר מטעמא דהוי גיבול ע"י שינוי. הא כיון דמים אין כאן. גיבול אין כאן. ושינוי מאי עבידתיה הכא. וסבור הייתי לומר דהכי פירוש דבריו. דלהאוסרים בסי' שכ"ד ליתן מים על המורסן לתתו לפני התרנגולים אם לא שהוגבל מע"ש. הכא יודו להתיר לאדם באופן זה שיקח אותם בידים הרטובות ולשפשף בהמורסן ובכה"ג שרו. אכן מלבד כי הפירוש הזה דחיק ורחוק דמה הלשון אומרת הכא מודו. הא הם עצמם לא אסרו אלא בנתינת מים על המורסן. משום גיבול לדידהו. וכשאין נותנים מים על המורסן דאין כאן גיבול לא נכנס דבר זה בפלוגתא עד שיפול על זה לשון מודי. עוד זאת קשיא טובא מ"ש בסוף דבריו וכ"מ במרדכי. וזה חזון נפלא דהרי המרדכי קרי בחייל להפך שכ"כ יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו דגיבול ע"י