ומצור דבש כד

ז"ל נסתייע מדבריו לעשות הלכה למעשה. ועל הרב שו"מ גופיה יש להקשות כזאת דאיך עלתה בדעתו לחלוק של מר"ן ורמ"א בדין איסור תורה

אלא דהאמת הברורה דהגאון שו"מ ז"ל ל נזכר בדבריו שבתי עינים הם משאוי כלל ולא נכנס הרב ז"ל בתשובתו בנדון זה כלל וכלל. והרי תשובתו לפנינו לך נא ראה. ולא ידעתי מהיכן דן כן בדבריו וללמוד מק"ו מנדונו. ונדון הרב שו"מ ז"ל אשר נשאל עליו הוא שאלו הלובשים בתי עינים הירוקים אינן רגילים בהם ואינן לובשין אותם כלל זולת בעת יהיו כואבי עינים נושאים אותם לא לצורך ראיה רק להגן על עיניהם מפני החמה ומשום סרך רפואה נגעו בה. כמ"ש המעיין בדבריו. וע"ז שקו"ט הרב ז"ל. אכן אין שם זכר ולא זכרון שהם משאוי כלל

הן אמת שעל דברי הגאון שו"מ תמהתי טובא. חדא דבכל אותה שקו"ט דהברילין לא העלה על דל שפתיו דברי רמ"א ז"ל שבסי' ש"א ולא דברי מרן הב"י. כאלו אין דין הברילין האלה כתוב בספרי הפו' שמימיהם אנחנו שותים. אתמהא. שנית במ"ש דהאידנא אין לנו רה"ר יש להקל ואף דהט"ז כתב להחמיר מ"מ לכל הגדולי הפוסקים אין לנו רה"ר. ואתו הס"ר דאגב שיטפיה כתב כן ונקי הרב ט"ז מתלונותיו דהט"ז גופיה כתב כן לקמן סי' שמ"ה סעיף וא"ו והביא דברי רמ"א שבסי' שמ"ו דכתב דכל רשויות שלנו כרמלית הם. וסיים שכן הוא דעת הרבים. וע"כ המחמיר יחמיר לעצמו ואין בידו למחות למה שנוהגים עכשו כאותן הרבים שמקילים כנ"ל עכ"ל. הרי דהט"ז הסכימה דעתו שעתה אין לנו רה"ר ולא ידעתי אנה כתב הט"ז ההפך מזה

גם מה שמצא הרב סניף להתיר הברילין משום רפואה כמ"ש חכמי הרופאים. וא"כ הברילין האלה מרפאים את הכואבי עינים. קל"ט דלטעם הזה שהוא משום רפואה. אין צורך לנו לחטט אחר רה"ר אי הוי רה"ר גמורה בזה"ז או לא. דאפי' לרשות הרבים גמורה מותר לצאת בדבר שהוא מתרפא בו כמ"ש מר"ן סי' ש"א סעיף כ"ב שמותר לצאת לרה"ר במוך וספוג ובאספלנית ורטיה ומלוגמא. דדבר המרפא הוי תכשיט ואפי' בקליפת שום ובצל. ואפי' אלו אינן קשורין כמ"ש המעיין בדברי מר"ן שם. וכן יוצא בקשר שהוא לרפואת עין הרע כמ"ש בסי' ש"ג סעיף ט"ו. ובאבן תקומה לרפואה שלא תפיל כמ"ש סעיף נ"ד. באופן שהדבר שהוא מתרפא בו חשוב תכשיט. ויוצא בו לרה"ר גמורה. והוא פלא על הגאון שו"מ

גם מ"ש הרב ז"ל לחשש שמא יפלו ימטו בה משם ס' חיי אדם. אין הספר הנ"ל נמצא אתי. אכן אתם הס"ר דחששה זו רחוקה מאד. דהא דכתב מר"ן ז"ל סי' ש"א ז' דכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצאת בו ואם יצא פטור וא"כ כל האיסור אינו אלא בדבר שהוא בנקל ליפול קאמר. (מלבד שי"ל דבתכשיט שאינו מלבוש קאמר דבמלבוש אי אפשר ליפול בקל) אכן הכא בבתי עינים כל אדם נזהר בהם בשמרם מאד מנפילה שאם יפלו ישברו דשל זכוכית הם ואם נשברו אין להם תקנה. ואפי' אם יפלו הלא יחזירם על עיניו תכף. ולמה לו לילך ארבע אמות בלתי בתי עינים. וקשה מאד לחדש גזירות מדעתינו. שאם הבתי עינים מותרים מצד שהם מלבוש ותכשיט. אין לנו לחשוש עוד חששות רחוקות שכן פסק מר"ן בסי' ש"ג סעיף ט"ז דבכל דבר שיכולה לצאת בהם. יכולה להתירו ברה"ר ולא חיישי דילמא מתיה ליה. סו"ד לא יכולתי לעמוד על דברי התשובה הזאת וישובה

עכ"פ גם מדברי הגאון שו"מ ז"ל למדנו להתיר הברילי"ן אפי' שאינו לובשן כי אם מחמת רפואה דוקא. כ"ש בהברילין דנדונינו שלובשין אותם לילה ויום מבקר עד ערב והוי תכשיט ומלבוש. דמותרים בשופי בלתי חשש כלל. ובמקומי אני עומד בכחא דהתירא. ועל המחמיר ואוסר עליו להביא ראיה מדברי הפוסקים ז"ל בעלי ההוראה דאסירי. ואודה לדבריו ולא אבוש. לומר טעיתי. ונקי נדר כשיבנה בית המקדש אקריב חטאת שמנה. על מה שלבשתי עד הזמן ההוא. אכן לע"ע מדברי הפוסקים שמימיהם אנחנו שותים אמינא ולא מסתפינא שישו בני מעי. כי עפ"י דברי התורה אשר הורוני. היתר גמיר הוא ודו"ק. וצוי"מ וימ"ן: הצעיר רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט סימן ו'. הלכות שבת ברחיצת ידים באבק הדוקאק

שאלת על אודות אבק הדוקאק אשר נוהגים בערי מצרים לטהר בו ידיהם. והדוקאק הוא אבק תורמוסים יבשים שטוחנים אותם בריחים ובו מנקים את ידיהם כל עת הצורך. כי הוא מסיר את הזוהמה ומצחצח הידים. וכתב אלי מני"ר שי' כי ראה לכמה אנשים יראי ה' שגם בשבת רוחצים בו ידיהם כמעשהו בחול. שלוקחים מעט אבק יבש בידם. ואח"ך שופכים עליו מים מהברזא ומשפשפים בו ידיהם. ורו"מ תמה על זאת כי בעיניו נראה שהוא חילול שבת שהרי זה מגבל ותולדה דדש הוא. אכן לא מחה בידיהם. כי אין הדבר ברור אצלו אם אסור או מותר. וגם חשש פן לא ישמעו לו. כי לשעבר מחה בידם שהיו, רוחצים ידיהם בבורית דהיינו השאבון. ואמר להם שאסור משום ממחה והוי נולד וכמ"ש רמ"א בס' שכ"ו בהגה לסעיף יו"ד משם הרב בנימין זאב ושמעו לו ויראים לדבר ה'. ואם בא גם לאסור עליהם גם הדוקאק א"כ יגדור בעדם כל מידי דמנקי. וקושטא דמילתא לא ברירא ליה איסורו או התרו. ע"כ שאל לחוות דעתי בזה. עכתד"ק

תשובה. ידיד הנפש. הנני להשיבו בעיקר הדין ותחילה אציע לפניו שני דברים הפכים בנושא אחד. כי טוב ויפה עשה שלא למחות בידם כי מאחר שרו"מ מעיד בגודלו שהם יראי ה'. א"כ מוכרח להיות אחת משתים. או אפשר שכך ראו שעושים בעלי תורה וחכמה. ומהם למדו להתיר. או אפשר שנשאלו לחכם והתיר להם. וכיצד רו"מ ימחה בידיהם. וידיו לא רב לו כי אינו יודע הדין להיכן נוטה אם לחסד או לשבט ובאחרת לא עשה יפה. כי נעשה שואל שאלה סתומה. שמאחר שס"ד דמר דדבר זה אית ביה משום איסור מגבל. א"כ מעתה מה נקל היה לכבודו לחפש בדברי הפוסקים בדיני לש ומגבל בשבת. ומעצמו יעמוד על הדבר. ואם אחרי זאת יסתפק בפירוש דבריו של איזה פוסק בנדו"ז. וכיוצא. אז נאה לבוא בשאלת חכם. אכן לשאול שאלה כזאת צנומה ודקה. זה יורה