ומצור דבש רמז

גרושה. א"כ אם בעלה כהן הי"ל לאוסרה עליו. ולהוציאה ממנו דהא קיי"ל ס' גרושה אסורה לכהן. ואם נשאת תצא ואפי' ריח הגט שאין הגט גט אפי' פסולה לכהונה וכמ"ש מר"ן באה"ע סי' ו' ס"א יעו"ש. ותורה חדשה היא זו מעתה לפי דברי מני"ר שמעתה כל כהן שנתקוטט עם אשתי ודעתו היה לגרשה אפי' לא גירשה חשבינן לה כספק גרושה ותאסר עליו. ודברים אלו הם חוכא ואיטלולא. וע"כ מוכרח אתה לומר. דכל שלא נתגרשה בגט כריתות כשרה אשתו היא ומתאבל עליה ומטמא לה כדין של תורה. ולא יקרא ס' גירושין אלא בנתגרשה גירושין בגט כשר אכן זרק לה הגט ס' קרוב לו ספק קרוב לה וכיוצא. אבל לא יעלה על שום שכל לחושבה לאשה שבעלה נתן דעתו לגרשה שתכנס לכלל ס' גרושה. הם מלהזכיר

ומהפלא העצום בעיני כל מעין, שעל סברת הרשב"ם יחידית שדן לענין ממינות שאין בעלה יורשה. או מתורת קנס או מאיזה סיבה אחרת אשר מחמתה דן הרשב"ם לאבד זכות הבעל מירושתו. נבנה עליה מגדל גבוה ותלול. להפקיע מהבעל כל תורת האישות ושלא להתאבל עליה אבילות שחייבתו תורה. וכאלו לא היתה אשתו מעולם. וכל חומר המשפט הוה הוא רק על מחשבת פגול שעלתה על דעת הבעל לגרשה ולא גירש עדיין. זאת לא עלתה גם על לבו של הרשב"ם חלילה. ורק אנחנו בקשנו חשבונות רבים שאינן מתאימין לדעתי עם משפטי הדת הישרים ומצודקים. [ובעיני אינו רחוק שאולי מדברי הת"כ הנז' שמיעט ס' גרושה שאין הבעל מתטמא לה. סמך הרמב"ם לומר דס' גרושה אין בעלה יורשה. כיון דחזינן דחיוב הטומאה נמשכה לכהן משום דיורשה ועשאוה כמת מצוה. א"כ הכא שמעטתי תורה מטומאה ס"ל להרמב"ם דאינו יורשה. כי ידיעת ההפכים אחת היא ובדרך אפשר קא אמינא ויש לדחות ואכמ"ל בזה]

ועוד אני אומר דלפי הלמד מהת"כ דמעטינן מטומאה ואבילות רק לאשה שנתגרשה בס' גירושין. ולא לודאי מי שלא נתגרשה כלל. א"כ ה"ה בעל ששלח גט לאשתו ע"י שליח הולכה. וקודם שיגיע הגט לידה מתה האשה. ודאי דבעלה מטמא לה ומתאבל עליה ויורשה. כיון שזו לא מקרייא ספק גרושה. כפי הדין. שכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' גירושין. הלכה ל'. הבעל ששלח גט לאשתו. הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי הכתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד ש"ק ע"כ ופסקו הטור ומר"ן בסי' קמ"א סעיף נ"ח יעו"ש. וכתב הרב המגיד ז"ל ע"ד הרמב"ם. פשוט הוא דכיון דאין האשה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה הרי היא כאשתו לכל דבר. ובספק מגורשת כתב רבינו פי"ח מה' אישות שהבעל חייב במזונותיה עד שתתגרש גירושין. אכן לא בתנאי הכתובה. כדכאן. יעו"ש. וא"כ הכא דחייב הבעל בכל תנאי הכתובה א"כ אשתו גמורה הויא עד שיגיע לידה. וא"כ אם מתה קודם הגט בעלה חייב בקבורתה דהא מתנאי כתובה הוא. וכיון שהוא קוברה הוא יורשה כמ"ש רבינו לעיל פי"ב מה' אישות הלכה ג'. וא"כ כיון שהוא יורשה וקוברה מתנאי הכתובה. א"כ חזר הדין להיות חייב הבעל להטמא לה כדין מת מצוה שכתבנו לעיל. דהרי הת"כ לא מיעט רק ספק גרושה. וזו ששלח לה הגט ולא קבלתו ומתה קודם. היא ודאי לא נתגרשה. קרית לה וחייב בכל תנאי הכתובה. וחזר הדין להיות יורשה וקוברה. ומטמא לה. וזו ראיה חותכת לענין הירושה והאבלות דבעלה יורשה ומתאבל עליה. דבר הלמד מהרמב"ם והת"כ

וא"כ דון מינה ואוקי בק"ו שהרי הכא גירש הבעל בפועל ושלח הגט. רק האשה לא קבלתו ומתה קידם. חשבינן ליה אשתו לכל דבר ק"ו למי שלא נתגרשה ואין כאן גט ולא שליח רק מחשבה לבד פשיטא דהויא אשתו לכל דבר. כדכתיבנא

וכתב עוד מעכ"ת שי' שעתה נד"מ ס' עבודת השם והביא דברי הרב ע"ש ותמה עליו. והעלה דאינו מתאבל עליה ואינה מתאבלת עליו עכד"ק. והס' הנז' לא נראה בעליל ולא בא לידינו. ובמחילת כ"ת הפריז על המדה. לומר שאינו מתאבל ואינה מתאבלת עליו. וכבר כתבנו בדין זה ראיותינו מש"ס ופוסקים דחייב להתאבל בע"כ כיון שיורשה. ואין לכפול הדברים שנית. ולומר שאינה מתאבלת עליו לא ידענא טעם בדבר. ואפי' באשת שכ"מ שנתגרשה ע"ת אם ימות ומת. שהשתא נתקיים התנאי. שע"ז כתב הרמ"א ז"ל בהגה בס' קמ"ה ס"ט משם המרדכי. שא"צ להתאבל ורמ"א דידיה כתב שאין איסור אם תרצה להתאבל עליו. יעו"ש. כתב ע"ז הרב הכנה"ג באה"ע. ס' קמ"ה בהגה"ט אות ו'. שעתה פשט ומנהג שבוכה ויוצאת אחר מטתו ומתאבלת עליו ולית מאן דימחא ע"כ. וכן כתב הכנה"ג לעיל אות ה'. שהרב המפה ז"ל קבע דבריו באה"ע ולא ביו"ד בדיני האבלות להוציא מלב הסוברים דאסורה להתאבל שמא תבטל הגט. וכאשר הביא ס' זו מרן בב"י בסו"ס קנ"ד והכה על קדקדה בדברים החוצבים להבות יעו"ש. וכן היא סברת הרב באר שבע בס' קי"ד אסר להתאבל. וכו' אבל המגיע שלנו כדברי המפה דבוכה ומתאבלת כאשר כתב באות שאחריו יעו"ש

וא"כ הדברים ק"ו אם בגרושה שנתגרשה בפועל ונתקיים התנאי שהשתא היא גרושה גמורה ומותרת לשוק עכ"ז המנהג פשוט מימות הרב הכנה"ג להתאבל ולית דימחה ק"ו בזו שלא נתגרשה כלל. לגזור עליה שלא תתאבל עליו עתה משום שבחיו חשב מחשבה לגרשה. אין אני רואה טעם בדבר. ולא ראיה לסמוך עליה. ולא עוד אלא דנפיק מינה חורבה. דיחשבו העולם שאינה אשתו עוד כיון שאינה מתאבלת עליו מחמת מחשבתו לגרשה. ואם היא זקוקה ליבם יתירוה לשוק. דחשבי לה גרושה בחיי בעלה. כאשר חששה יותר רחוקה מזאת חשש הרב באר שבע ז"ל דהחמיר על אשתו שנתגרשה בתנאי ומת כנ"ל שמא יאמרו גט ע"ת אין בו ממש ויתירוה לכהן. וכמ"ש יעו"ש. ועכ"פ בנדון הרב באר שבע הא נתגרשה בפועל. וחשש שמא יאמרו וכו' כ"ש בנדו"ד שהיא אשת איש גמורה עדיין. אם נחשוב אותה כדין המגורשת כ"ש דנפיק חורבא להתירה לשוק וכמש"ל

ודע ידידי. שאני עני קשייא לי טובא על האוסרים לאשה שנתגרשה ע"ת להתאבל על בעלה אחר מותו. מחמת החששות האמורות. שרואה אני שדבר זה מפורש בכתובים להדייא. שהרי אמרינן בכתובות ד"ט ע"ב. שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות הי' כותב לאשתו. ופירש"י שם שהיו נותנים גט על תנאי אם ימות במלחמה יהיה גט מיום כתיבתו. ועיין שם בתוס' ד"ה כל היוצא שקיימו פירש"י. ודחו פירוש ר"ת שגט גמור היה נותנים. מדאמרינן בהזהב מוטב שיבעול ס' אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים יעו"ש. עכ"פ מדברי רש"י והתוס' משמע דגט ע"ת הוא. וגם הדעת נותנת כן. דאל"כ הכהנים שהיו במלחמה בחזרתם יהיו נשותיהם אסורים לחזור להם שהרי נתגרשו בלי תנאי ואכמ"ל בזה. וא"כ גם אוריה החתי שגירש את בת שבע גט על תנאי הוה וכדכתבו