ומצור דבש רמו

מתאבל עליה כי הלכה כדברי המקל באבל. ולא הראה לנו. מי הוא ואיה הוא הפוסק שפסק בנדו"ז לענין אבילותה שאינו מתאבל עליה והסכימה דעת מהרש"ל עליו. שע"ז יפול מאמר הלכה כדברי המיקל וכו'. שאם הרב ז"ל מצא דין באיזה פוסק. מה לי לבקש הסכמת חכמי ירושלים ע"ז. הלא כלל זה דהלכה כדברי המיקל באבל יספיק. כי כלל זה אפילו בפוסקים וכדעת מר"ן בב"י. אשר הזכירו הרב כנה"ג בכללי הפוסקים ז"ל כידוע. ואם מהרש"ל ז"ל אומר כן על עצמו שמר ניהו הפוסק וע"ע אומר דהלכה כדברי המקל באבל. הם דברים מתמיהים לכל מעין. וכ"ז גרם לי שאין הספר נמצא אתנו. לעיין בד"ק

ואולם למטוניה דמר אשר נשען על סברת יחידית של מהרש"ל. ולתמיהת הרב ערך השולחן עליו דזו אינינה סברא לעשות תרתי דסתרן בנושא אחד. מצא מקום ליישב הדברים ע"פ סברת הגו"ר ז"ל דאפילו ביחיד נגד רבים אמרינן הלכה כדברי המקל באבל

ואתו הס"ר כי אנכי לא אדע אם נתקררה דעת מעכ"ת בדברים אלו. דאתו הרב עה"ש בתמיהתו אתי עלה מטעמא דמהרש"ל יחידי בדבר הזה. עד שרו"מ יצא להושיע כי אפי' יחיד נגד רבים אמרינן הלכה כדה"מ. הלא כל תמיהת הרב ז"ל דזו אינינה סברה. לחושבה כאשתו גמורה לרשת אותה. ולאכול את כספה. ולהתאבל עליה נחשבנה כגרושה גמורה. וזה דבר שהשכל ימאן בי. מצד סתירת חלקיו זו את זו. ומה ישוב הוא זה שהביא מני"ר שאפילו כנגד רבים הלכה כיחיד. הא אף אם רבים יאמרו סברא כזאת. לא נירא רע אם נאמר דסברא כזאת אינינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה של עיון דהיא סותרת קצתה את קצתה. ואינינה סברא כלל לסמוך עליה. ומה שנסתייע מדברי הרב ב"ד ז"ל הוא להוסיף בכח התמיהא. שאפי' סברא שדחי אותה הפוס' אין לומר הלכה כדברי המקל בה כ"ש וק"ו כשהיא דחוייה מצד עצמו

ומ"ש מני"ר. מ"מ בנדו"ד שהעלינו שאינו יורשה לכ"ע אינו מתאבל עליה. ואתו הס"ר להגיד נא לי אנה העלה להלכה שאינו יורשה. שהלא כל טרחת מני"ר בפסקו הוא שהמוחזק יכול לומר קי"ל ואין הבעל מוציא מיד היורשים של האשה. והגע אם היו הנכסים ברשות הבעל כולם. או אם קדם הבעל ותפסם אחר מות אשתו או בחייה. הלא גם מני"ר יודה שאין היורשים יכולים להוציא מיד הבעל כלום. שהלא גם הבעל יטעון קי"ל כהחולקים על הרשב"ם ורבים אשר אתו מאשר אתם. וא"כ אין זה נקרא פסק דין שהבעל אינו יורשה שאם בדין הוא שאינו יורשה מפקינן מידיה. כדין תופס דבר שאינו שלו. אבל כל כחו דמני"ר הוא שכל אחד שישאר במה שבידו. ולצד שתפוס הבעל ואפי"ה גוזר רו"מ שאינו מתאבל עליה. א"כ הו"ל אפי' יורשה. עכ"ז אינו מתאבל עליה. והיא היא סברת מהרש"ל בצביונה ובקומתה. ואפוכי מטרתא למה לן

וכ"ז אני אומר רק לשיטת רו"מ אשר בנה דייק על סברת מהרש"ל. ופסק כוותיה לבטל אבילות הבעל על אשתו. בלתי ראיה לדבר רק משענתו בידו לסמוך על המקל באבל וכן עשה וסמך על סברת מהרש"ל המקל באבל

ואולם לענ"ד הקצרה. אמינא שאם נאמר שבעלה יורשה. ואפי"ה אינו מתאבל עליה. לא נוכל לסמוך על דברי המקל נגד תלמודינו. שרואה אני שהדבר הפך סוגייא ערוכה ביבמות דפ"ט ע"ב. דאמרינן התם. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל. ומשני משום דהוי מת מצוה ומי הוי מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עינים אין זה מת מצוה. ומשני הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ע"כ. המתבאר מסוגיין שהיכא שהבעל יורש את אשתו מחיייב הוא להטמאת. ומטמאין אותו בע"כ דהויא כמת מצוה שהוא יורשה לבדו. אין אחרים נטפלים לה. ועל כן בעל כרחו מטמא לה. וכבר נודע שכל דיני האבלות מדיני טומאת דינים ילפינן להו. שכל שהכהן מטמא לה חייב להתאבל עליה. וכדגרסינן ר"פ אלו מגלחין ד"כ ע"א בברייתא יעו"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אבל הלכה ז' וז"ל אשתו של כהן מתטמא לה בע"כ. ואינו מטמא לה אלא מד"ס. עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה. ועיין מ"ש שם מרן בכ"מ בדעת הרמב"ם דמן התורה חייב להתאבל עליה דכתיב כי אם לשארו ואמרינן לשארו זו אשתו. אלא שהרמב"ם קרי מד"ס כל דבר שאינינו מפורש בתורה ורבנן הם שפירשוהו. יעו"ש בדבריו פ"ב מה' אבל הלכה א' יעו"ש

וא"כ הכא בנדו"ד אם אתה אומר שבעלה יורשה. אי אפשר לפוטרו מן האבילות כיון שעשאוה רבנן כמת מצוה. בע"כ מתטמא לה. וחייב להתאבל עליה כדאמרינן שכל שהכהן מתטמא לה חייב להתאבל עליה. ומהתימא על הגאון מהרש"ל ז"ל דכתב דיורשה ואינו מתאבל עליה. הפך סוגיין והפך הדין ופשוט הוא מעתה שאין לומר הלכה כדברי המקל באבל נגד ש"ס ערוך והלכתא רווחת דכל שיורשה מתטמא לה בע"כ ומתאבל עליה וצ"ע

ואם גם בזאת ימצא מעכ"ת מקום לדחות שכ"ז שאמרו באשתו שיורשה ומטמא לה היינו באשה שמתה תחת בעלה והיא יושבת לבטח אתו בשלום ובמישור. אבל במתה מחמת קטטה. ודעת הבעל לגרשה אימא דאינו מטמא לה ודינינן לה כגרושה. ואה"נ דלענין ירושה בעלה יורשה היינו משום דלגבי ממין הבעל מוחזק מסיני. ואין כח להפקיע ירושתו כי אם בגט. אבל לא לענין טומאה ואבילות. והרי מצינו בארוסה דיורשה ואינו מתאבל עליה. משום שאינה אשתו גמורה. ה"ה הכא שנתן דעתו לגרשה נהי דיורשה אכן אינו מתטמא ואינו מתאבל עליה וכדעת מהרש"ל

אכן אתו הס"ר זו לא ניתן ליאמר דהרי שנינו בתורת כהנים. פ' אמור על פסוק לה יטמא. ודרשו על הודאי מטמא ואינו מטמא על הספק. ופירושן של דברים הרי הוא כתיב בהרא"ש הלכות טומאת פסקא ו' על הספק כגון אשתו שנתגרשה בספק גירושין דאינו מטמא לה כיון שאינה אשתו ודאית יעו"ש ודין זה פסקי הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הלכה י"ג שכל המתגרשת ספק גירושין או בגט פסול אינו מטמה לה. ומקור הדין הוא מהת"כ הנז' כמ"ש מרן בכ"מ שם

ואם נאמר דאפי' בנתן דעתו לגרשה ולא גירשה אינו מטמא לה ולא מתאבל עליה. א"כ הרי אנחנו ממעטין גם את הוודאי שלא נתגרשה. וזה הפך מדברי הת"כ דלא ממעט אלא ספק גרושה ולא ודאי שלא נתגרשה. ולמטוניה דמר לא הי' צורך למעט הספק דבמכ"ש הוא מן הודאי

ואם גם בזה ימצא מקום המתעקש להתעקש ולומר דגם בנדו"ד דנתן דעתו לגרשה. חשבינן לה כספק גרושה. ואינו מתטמא לה. אכן זה הבל ורעות רוח הוא שא"כ בנתן דעתו לגרשה חשבת לה כספק