ומצור דבש רמה

כדברי רבינו הטו"ר. אלא דמר"ן הב"י ז"ל קשיתיה דאין הוראה זו חידוש להרא"ש עד שנביא לו ראיה ממנה. דכל עיקר הוראה זו היא צריכה להרמב"ם ולא להרא"ש. וא"כ לא איתבריר לן מההיא הוראה דעיקרא להרמב"ם דכופין לגרש. להיכא שנתן דעתו לגרש. וכמש"ל. ואה"נ שבדין המורדת בטענה דנותנים לה הגט עד יב"ח שניהם שוים דבעלה יורשה בין להרמב"ם ובין להרא"ש כידוע. אכן רבינו הטו"ר לא רצה מדין המורדת להביא ראיה לאביו הרא"ש כיון שיש בה לתא דכפייה נגד דעת אביו. והביא ראיה ממורדת הזאת דלכ"ע אין כופין. ובעיקר הדין שניהם שוין וכמש"ל

העולה מהאמור דהדבר ברור לדעת הרמב"ם ז"ל מראיה השנית הזאת דאין הירושה נפקעת אלא בגט כריתות. הא לאו הכי בעלה יורשה לעולם בכל צד שיהיה. ודו"ק

ראיה ג' מדברי הרמב"ם שהוא פוסק דלא כהרשב"ם

דע שבהך דינא דקי"ל באשה שהלך בעלה למד"ה. ואמרו לה מת בעלך ונישאת לאחר. ואח"כ בא בעלה. דאסורה לזול"ז ויש בה י"ג דרכים שפסקם מר"ן באה"ע סי' י"ז סעיף נ"ו כידוע. ומכללם שאין זו"ז זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' וטעמא בכולהו מפורש הוא בתלמודין פ' האשה ד' צ'. דבכולהו עבוד רבנן סיבה כדי שיגרשנה. יעו"ש

האמנם בדבר ירושתה אם מתה. הדבר פשוט דבעלה הראשון יורשה. דמה איסורא עבד הוא עד דנקנסיה לדידיה. ובפשיטות כתבוהו התוספות ביבמות שם ד"צ ע"ב ד"ה כיון דלא ירתי יעו"ש. וכן כתב הנימוקי בפשיטות בר"פ האשה רבא יעו"ש. וכ"כ מרן הב"י בסי' י"ז בסופו. וכ"כ הרשב"א הבי"ד מרן בכ"מ פיו"ד מה' גרושין הלכה ז' יעו"ש. ולרוב פשיטותו לא הוצרכו הפוסקים לאומרו דמהיכא תיתי להפסיד ירושתו. הא לא עבד הבעל איסורא ולא גירשה. ואשתו היא אלא שנאסרה עליו בזנות. ולמה יפסיד ירושתה. וכ"כ רמ"א בהג"ה בסי' י"ז סעיף נ"ו. ופשוט הוא

והנה חדשה תראה. שבבוא הרמב"ם ז"ל לפסוק את הדין הזה האמור במ"ש וגמ' פ' האשה רבא. ופסקו בפיו"ד מה' גירושין ה"ז. הוסיף הרמב"ם ז"ל היקש אחר וכתב האשה שנישאת ונמצא הגט בטל. או בא בעלה אחר ששמעה שמת וכו' ופסק כל הי"ג דברים האמורים בענין. ונמצא מבואר לדעת הרמב"ם ז"ל שהגם שהבעל גירשה בגט כריתות. אלא שנמצא אח"כ שהגט בטל אשר אין זה מעסק הבעל אלא מעסק בית דין הם היודעים הדין אם הגט בטל. והבעל נתכוון לגרש וגירש. אלא שנמצא אח"כ שהגט בטל. דינו שוה לאשה ששמעה שמת ובא בעלה. דהתם בעלה יורשה. והכא נמי דהגט בטל אשתו היא ואגידה ביה והוא יורשה. כיון שאין כאן גט כריתות כשר הכורת ביניהם. וא"כ דון בק"ו ובן בנו של ק"ו להיכן שנתן דעתו ר"ל שעלתה במחשבתו לגרש ולא גירש. פשיטא דבעלה יורשה שהרי הכא גירש בפועל ועשה מעשה. אלא דלא אהנו מעשיו. ק"ו להיכא שאין כאן פעולה רק מחשבה לבד ולא יצאה מחשבתו. ודאי דבעלה יורשה. ודין זה פסקו מר"ן באה"ע סי' ק"ן סעיף א'. והוא מדברי הרמב"ם ז"ל. ועיין עוד נדון כזה בפ"ח מ"ה גירושין הלכה כ"ד. ועי"ש בדברי הראב"ד ואכמ"ל

זאת תורת העולה מכל מאי דכתיבנא שכל עמודי ההוראה פסקו דלא כהרשב"ם הרי"פ והרמב"ם והרא"ש ומרן בשלחנו הטהור וכ"כ המרדכי ורבינו יואל הלוי. והרמ"א ז"ל. וכ"כ הרמב"ן וכ"כ הר"ן בחידושיהם לבתרא. ששניהם דחו פירוש הרשב"ם וראיתו מדתנן מכיון שנתן דעתו לגרשה שוב אינו אוכל פירות. היינו בדגרשה אח"כ. אבל בלא גרשה לא. יעו"ש בד"ק

וכ"כ הרא"ם בתשובה בסי' למ"ד דטענת מאיס עלי שרוצה הבעל לגרש והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהלות. אם הבעל חייב במזונות. ומסיק שאין הבעל חייב במזונותיה. ואפי"ה אם מתה בעלה יורשה יעו"ש

וכ"כ הרב זקן אהרן בסי' ר"ז. בענין המורדת ופסק כדעת הרמב"ם והרי"פ שכל שלא נתגרשה בגט בעלה יורשה יעו"ש. וכן היא ס' מהריק"ש דלא כהרשב"ם ואוקמא לעובדא דתותרנית בארוסה יעו"ש. ורמ"א ז"ל כתב בתשובותיו סי' קי"ב דס' הרשב"ם יחידאה היא. ועיין מ"ש הרב פ"מ בתשו' ח"ב ס' נ"ד אע"ג דס' הרשב"ם בנתן דעתו לגרשה אינו יורשה. ומהר"י ן' מיגאש ורבינו ירוחם כוותיה. מ"מ יש לתפוס כס' החולקים עליו. ועיין מ"ש הרב ערך השלחן אה"ע ס' צ' דשקו"ט בדין זה. וסיים וז"ל מ"מ הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים דאפי' נתן עיניו לגרשה מחמת קטטה כל שלא הגיע הגט לידה ומתה בעלה יורשה יעוש"ב. וא"כ השתא דאמרינן בעלה יורשה בדין פשוט הוא דמוציאין מיד יורשי האשה אם תפסו דהא בעלה הוא היורש ולא אחר. ופשוט הוא

ואחרי כל זאת דאיפסיקא הלכתא רווחת דכל שלא נתגרשה בגט בעלה יורשה. הנה יצאנו ידי חובתינו במקצוע הירושה ותורה יוצאה בהינומא דבעלה יורשה בלי ספק עוד בדבר. וכבר כתבתי דבנדו"ד של הסיפראסיון שאין ביד הבעל לגרשה לעולם אפי' הרשב"ם יודה דבעלה יורשה וכדכתיבנא. וד"ב

ומעתה נבוא אל המקצוע השני שבענין הנז' והוא דין האבלות. אשר גם ע"ז עורר את חמתו בכתבו האחרון. והכי אמר מר. ואחרי אשר בענין הירושה כתבנו דהמוחזק בממון יכול לומר קי"ל ואין הבעל יכול להוציא מיד יורשה. גם לענין האבלות לא יתאבל. שכ"כ רש"ל ביש"ש גיטין שהורה הלכה למעשה שאינו מתאבל עליה אע"ג דיורשה. דקי"ל הלכה כדברי המקיל באבל. ושלח הדבר לזקני ירושלם וכתב לו זקן אחד חכם מופלג שהסכימו עמו חכמי ירושלם ת"ו. וכתב מעכ"ת ועם שהרב עה"ש ז"ל כתב דזה לא מסתבר שאם יורשה למה לא יתאבל עליה והוו תרתי דסתרן. ואי משום דהלכה כדברי המקל כבר כתב הרב ב"ד שאין לומר הלכה כדברי המקל באבל. בסברה דחוייה מכל הפו' עכ"ז מצא מני"ר מקום ליישב. דהלא כתב הרב גו"ר ז"ל ביו"ד כלל ה' סי' יו"ד דאמרינן הלכה כדברי המקל באבל אפי' בס' יחיד כנגד רבים. מ"מ בנדו"ד דהעלינו שאינו יורשה לכ"ע אינו מתאבל עליה. וס' רש"ל לאו יחידה דהרי רבני ירושת"ו הסכימו עמו עכ"ל

וס' יש"ש גיטין אינינו אתנו לראות הדברים במקורם מלבד כי רואה אני גרסאות מתחלפות בדברי הרב ז"ל כי רומעכ"ת כתב שחכמי ירושלים הסכימו עמו והגאון פתחי תשובה בסי' צ' סק"ח כתב והסכים עמו חכם גדול אחד מירושלם. עם שלא נ"מ לדינא מידי אם המסכים אחד או שנים. אם הדין. דין אמת הרי הוא מוסכם מצד עצמו. אכן לשון מהרש"ל ז"ל שהעתיקו הרבנים שהביאו דבריו. קשה קצת. שכתב על פסק שפסק שאע"פ שיורשה אינו