ומצור דבש רמד

שאין גט. גירושין אין כאן. והפקעת ירושה אין כאן כיון שמתה קודם הגט. וכדכתב הרי"ף והרא"ש שהביא הטור במקום זה. וא"כ במצוי הדין שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין הלכתא רווחת היא לדברי הכל וכפי"ז הרי שוים הם דעת הרא"ש והרמב"ם. ומה דחיה היא זאת שכתב מר"ן שאין ראיה מדברי הרמב"ם להרא"ש ולכאורה תרתי תמיהי נינהו בדברי מר"ן הב"י מדברי מר"ן גופיה בסי' ע"ז לעיל

כי על כן ראיתי ונתון אל לבי לעיין היטב בדברי מר"ן וראיתי כי כוונה עמוקה ומחודדת יש בדברי מר"ן. ובכוונת דחיתו. ופשוטה היא לרואה דב"ק במקורם. כי יש מה להרגיש טובא בדברי מר"ן. דמה צורך הי"ל למר"ן הב"י להביא דברי הרב המגיד שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מה' אישות על הוראת הגאונים הלזו. דלפי שיטתינו אנחנו שאין כופין במרד אין צורך להוראה זו וכו'. ומה הכרח יש להביא דברי ה"ה פה דס' צ'. הלא אין פה מקום דיני המורדת. שכבר מקומם הוכן לעיל בס' ע"ז. ולדחות ראית הטו"ר מהרמב"ם להרא"ש. הדחיה מבוארת גם בלי הקדמת דברי ה"ה ז"ל כמו שיראה כל מעיין. ואיזה קשר ויחס מצא מר"ן הב"י ז"ל דברי המגיד לדחיתו עד שהקדים דברי ה"ה בראש דבריו

אכן נלע"ד כי מר"ן הוכרח להקדים דברי ה"ה ז"ל שמהם תצא דחית ראית הטו"ר שדחה מר"ן חזקה אימתני ותקיפא. ועפ"ז נמצא שכל דברי מר"ן בב"י בציון הזה שלשלת זהב מחוברים חלקיה אחת אל אחת

והענין דע כי כבר השמעינו רבינו הטו"ר ומר"ן הב"י שהרא"ש חלק על הרמב"ם במאי דס"ל דכופין לגרש בטענת מאיס עלי. וכן רבים חלקו על הרמב"ם בדין הכפיה. ומרן הב"י האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו לך נא ראה. וכן פסק מר"ן בש"ע בס' ע"ז ס"א דלא כיפינן לגרש כאשר כ"ז ידוע. והכא בס' צ' שהביא רבינו הטור ראיה לאביו הרא"ש מדברי הוראת הגאונים באשה שחלתה. ומרן רצה לדחות ראיה זאת הקדים דברי הרב המגיד ז"ל שכתב דלפי שיטתינו שאין כופין במרד אין לנו צורך בהוראה זו. דפשיטא הוא כיון שאין כופין לגרש ולא גירש אם מתה בעלה יורשה. וא"כ גם לדעת הרא"ש ז"ל שהוא מהפוסקים דאין כופין לגרש בשום מרד אין לו צורך בהוראת הגאונים הלזו. וא"כ הרי נתבררה ונגלית מאליה דחית מרן לראית הטור בתקפה וגבורתה לעיני כל קורא. שכיון שרבינו הטור כתב ס' אביו דבמתה מחמת קטטה ונתן דעתו לגרשה. בעלה יורשה. משום שאין כאן גט. א"כ מה ראיה היא לאביו הרא"ש. מדברי הרמב"ם בהוראת הגאונים באשה שחלתה דבעלה. יורשה שעיקר ההוראה הזאת אינה צריכה להרא"ש ולא חידוש אצלו דפשיטא כיון שאין כופין לגרש ולא גירשה בעלה יורשה. וזה הוא שאמר מרן ז"ל שראיתו מדברי הרמב"ם איכא למדחי שהתם אינו רוצה לגרש. ואם אינו רוצה לגרש אנן לא כיפינן ליה לסברת הרא"ש פשיטא דבעלה יורשה. וכיון שעיקר הדין אינו חידוש ואין בו צורך. מה ראיה נביא ממנו לדין הרא"ש להיכא שנתן דעתו הבעל לגרש מרצונו. ומתה שבעלה יורשה. שהלא בהוראת הגאונים לא נזכר בה שרוצה לגרש. ובנתן דעתו לגרש מרצונו לא פירש בדבריהם. אם בעלה יורשה או לא. כי ע"כ אין להביא ראיה עכ"פ מהוראת הגאונים. כי אין זה ענין לדידן. במקום הזה. להיכא שדעתו לגרש. וכפי זה כל דברי מר"ן הב"י הם מוסבים כלפי הרא"ש. לא כלפי הרמב"ם. דכלפי הרמב"ם אי אפשר לומר דהכא דכתב הרמב"ם דיורשה משום שלא נתן דעתו לגרשה. הא אם נתן בדעתו לגרשה אינו יורשה. דמצינו להרמב"ם גם במרד דכופין אותו לגרש ואפי"ה בעלה יורשה. כ"ש להיכא שאין בדעתו לגרש. וכדכתב ה"ה שכל עיקר חידוש הוראת הגאונים אפי' למאן דס"ל דכופין לגרש. אכן לדידן פשיטא דבעלה יורשה כיון שאין כפיה לעולם. אלא עיקר דבריו הם להרא"ש דכיון דאין כפיה בדבר אין זה חידוש שבעלה יורשה. אבל להיכא שהבעל רוצה לגרשה מרצונו ואפי"ה יורשה. אין לו ראיה מדברי הגאונים דאיירי שלא נתן דעתו לגרשה. ואין ללמוד זה מזה. כנלע"ד פירוש נכון בדברי מרן הב"י אשר בזה ספו תמו כל הנך תמהי שיש בדבריו לפום פשטות הדברים ודו"ק

וא"כ דון מינה ואוקי באתרין לדעת הרמב"ם ז"ל דבנתן דעתו לגרשה שהגירושין תלויים ברצון הבעל פשיטא ופשיטא שבעלה יורשה כ"ז שלא גירשה דהא עדיפא מינה שמעינן ליה אפי' בכופין אותו ב"ד לגרש שאין הגירושין ברצונו אלא בע"כ אפ"ה בעלה יורשה. דהא הוא ס"ל דכופין במורדת ואפי"ה בעלה יורשה וכדעת ההלכות. כ"ש וכ"ש להיכא שמפרש ברצונו פשיטא שהוא יורשה. ולהרא"ש נמי הדין כן כמ"ש הטור בנתן דעתו לגרשה ודאי דהבעל יורשה כיון שהירושה אינה נפקעת אלא בגט. ובדבר זה שוים הרמב"ם והרא"ש בעיקר הדין. דכ"ז שלא גירשה אין הירושה נפקעת. אלא דלהביא ראיה להרא"ש מדין הרמב"ם במקצוע זה דחלתה ובעלה יורשה אין זו ראיה כיון שבעיקר הדין הדבר פשוט להרא"ש ואין בו צורך כיון דהוא ס"ל שאין כיפין במרד לעולם בעלה יורשה כמ"ש ה"ה. ואין זו ראיה שיש בה סיוע אליו. לנדונו אשר הוא מבקש להיכא שנתן דעתו לגרשה מרצונו שאפי"ה בעלה יורשה. ואה"נ שהרמב"ם הכי ס"ל במקום אחר שבעלה יורשה. אבל ממקום הלזה אין ראיה לדידיה ודו"ק

ועפ"ה מקום אתנו לישב קושיא שמקשים על רבינו הטו"ר בסי' זה דבמקום שהביא לאביו הרא"ש סייעתא מדברי הרמב"ם בהוראת הגאונים באשה שחלתה. דיש בה מקום לדחיה שדחה מר"ן הב"י כיון שבהוראת הגאונים אין בדעת הבעל לגרש הי"ל להביא לו ראיה מדין המורדת דהרמב"ם הוא מהפוסקים דכופין במרד ואפי"ה אם מתה קודם הגט בעלה יורשה. מטעם דאין הירושה נפקעת אלא בגט ואין לך מתה מחמת קטטה גדולה מהמורדת ואפי"ה בעלה יורשה ותידון בק"ו למתה מחמת קטטה ונתן דעתו לגרשה שהגירושין הם מרצון הבעל. דפשיטא שהיכא שלא גירש בעלה יורשה. או לפחות להביא ראיה מדין מורדת בטענה שאין נותנים לה הגט עד יב"ח דמשמע שאף שהבעל ג"כ נתן דעתו לגרשה אפי"ה בעלה יורשה. והא הכא מתה מחמת קטטה היא. וראיה כזאת אין בה מקום לדחיה כלל. ולכאורה היא קושיא אלימתא על רבינו הטו"ר. האמנם עפי"ה אפשר לומר. דכיון דבדין המורדת אין דעת הרמב"ם והרא"ש שוין בענין הכפה. בטענת מאיס דלהרמב"ם כופין ולהרא"ש לא. ע"כ התרחק רבינו הטו"ר מראיה זו כלל. (עיין בדרישה סי' צ' אות ג') ובחר לו דין מורדות אחרת שהיא בטענת מאיס ג"כ ואפי"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין כופין לגרש. ובעלה יורשה ובחר להביא ראיה ממנה. לאביו הרא"ש שהיא כדעתו ממש דהתם נמי מתה מחמת קטטה היא. והוא ישיב נכון