ומצור דבש רמג

לגרש וכדפסק פי"ד ה"ח. וע"כ הוכרח הרמב"ם לאשמועינן שאם היתה חולה ורצתה להפקיע בעלה מירושתה בטענת מרד ששונאתו והיינו מאיס עלי. הגם דבשאר מורדת כזאת כופין הבעל לגרש הכא לא כיון שכל כוונת מרדה הוא להפקיע ירושת בעלה ולא צייתינן לה ובעלה יורשה אם מתה. והרי נתבאר שנית דעת הרמב"ם ז"ל שאפי' מתה מחמת קטטה בעלה יורשה. שהרי אמרה בחוליה שהיא שונאתו ול"ל שהכא אין בדעת הבעל לגרש. משום הכי יורשה. דא"כ קשה שהרי בטענת מאיס עלי כופין הבעל לגרש וכאן הרי היא אומרת מאיס עלי ולמה אין כופין לגרשה. ומוכרח אתה לומר שאחר שנודע לן שהיא כוונתה רק להפקיע ירושתו לא חשדוה הגאונים למורדת כדי לכוף את בעלה לגרשה ואם היתה בריאה וטענה מאיס עלי היו כופין לגרשה. וא"כ אנן בדידן הוא שמנענו ממנו הכפייה לגרש בפעם הזאת. הגם שדין טענתה מאיס עלי כופין לגרשה והרי מצינו להרמב"ם בדין המורדת שהבעל יורשה אם מתה בטענת מאיס וכיוצא. קודם הגט. וא"כ לדעת הרמב"ם אין מעלה ומוריד נתן דעתו לגרשה או לא. שהרי אפי' בכופין לגרש בעלה יורשה. וא"כ נחזור לכללין שאפי' בכפיה לגרש כל שלא גירש בעלה יורשה. כ"ש הכא שאין כופין. וכל חידוש של דין הוא הוא לומר שאפילו שהיא טוענת מאיס עלי דבעלמא כיפין לגרש הכא אין כופין. ובדידן תליא מילתא לא בדידיה דבעל כנלע"ד

ומר"ן ז"ל בשלחנו הטהור לא הוצרך לפסוק דין זה דהוראת הגאונים באשה שחלתה וכו' כי מר"ן הוא מהפוסקים דסברי דאין כופין לגרש בשום מרד. ואפי' בטענת מאיס עלי. כמ"ש המעיין בס' ע"ז ומכיון שאין כופין לגרש פשוט הוא דבעלה יורשה. ואין זה חידוש לדידיה וכמ"ש ה"ה ופשיט הוא

ואולם רבינו הטור הזכיר הוראת הלזו בשני מקומות. בס' ע"ז בדין המורדת כתב הוראה זו משם הגאון יעו"ש. ובסי' צ' הביאה רבינו הטור בלשון הרמב"ם ומשמו לסייע להרא"ש אביו במאי דפליג על הרשב"ם במתה מחמת קטטה. ובעלה יורשה. דהכי ס"ל להרמב"ם משם הגאונים דאפי' מתה מחמת קטטה בעלה יורשה. כנדון זה האשה שחלתה ואמרה אני שונאתו דאין דנין בה דין המורדת ואולם בעלה יורשה כדין יעו"ש

האמנם חזה הוית שם למר"ן הב"י שדחה ראית רבינו הטור שהביא לאביו הרא"ש מדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל. ומה שהביא רבינו דברי הרמב"ם לסייע להרא"ש איכא למדתי דשאני התם שהוא אינו רוצה לגרש. ואע"פ שהיא רוצה להתגרש לא הפסיד זכותו בשביל כך עכ"ל. וכפי זה אין לנו ראיה מדין זה דסברת הרמב"ם דפליג על הרשב"ם כי הכא לא נתן דעתי לגרשה. ובזה אפי' הרשב"ם מודה. ונפל פתא בבירא דאזדא לה ראיתינו השנית מדברי הרמב"ם ז"ל דאין כאן ראיה וכדברי מר"ן הב"י ז"ל

אכן במעט התבוננות בדבר נראה לענ"ד. דהא לא תברה. ואין ללמוד מזה דהרמב"ם חולק על הרא"ש. או לומר דעכ"פ השתא מיהא לא נתברר לן דעת הרמב"ם אם מסכים עם הרא"ש ודלא כהרשב"ם או לא. וכאשר עלתה על דעתו דמני"ר. וכן כתב גם ראח"ג בס' תע"ל בס' כ' ד"מ ע"ג. שגם הוא הקשה על רבינו הטור קושית מרן הב"י. וע"כ אסיק דדעת הרמב"ם לא נתברר לן. וע"כ לקח לו את דגל הקי"ל לך נא ראה בדב"ק

ואתם הס"ר כי לא צדקו בזה כלל מכמה וכמה תשובות. דאיכא בדבר. חדא דהגם דמרן ז"ל דחה ראית רבינו הטור דאין סייעתא מדברי הרמב"ם להרא"ש. לא בשביל זה נודעה לנו סברת הרמב"ם ביחס עצמה מה היא. שהרי כבר גלה לן דעתו בדין המורדת. כי במורדת בטענת מאיס דדעתו דכופין לגרש ועכ"ז בעלה יורשה. וכן מבואר יותר ויותר במורדת בטענה מחמת מריבה שהיא תובעת להתגרש והבעל רצונו לגרש ועכ"ז אם מתה קודם קבלת הגט בעלה יורשה וכדכתיבנא לעיל. ולא מפי הלכה זו דהאשה שחלתה דהוראת הגאונים בלבד אנחנו חיים בדברי הרמב"ם. דכבר ידענו בידיעה דהורה דעת הרמב"ם דפוסק כהרי"פ שכל אשה שלא נתגרשה בגט בעלה יורשה. אלא דכוונת מרן הב"י בדחיתו. שמובא בדין זה דהוראת הגאונים ליכא סייעתא לסברת הרא"ש מדברי הרמב"ם דאיכא למדחי. שהתם אין בדעתו לגרשה. אכן אם יש ראיה מדברי הרמב"ם במקום אחר ישמיעינו אותה ונעשינה. ומר"ן ז"ל לא קאמר דסברת הרמב"ם הפך הרא"ש. אלא שאין זו ראיה ותו לא

ותו דדחית מר"ן ז"ל קושיא בעלמא היא שיש לה פתרונים. והרי היא מן הישוב בדברי הב"ח ז"ל שכתב ליישב דברי הטו"ר. בראיתו מדברי הרמב"ם שהכא נמי בהך הוראה דגאונים מתה מחמת קטטה היא. שהרי אמרה אני שונאתו וכו'. ואעפ"כ אי מתה בעלה יורשה. אלמא דבמתה מחמת קטטה יורשה. כדעת הרא"ש ודלא כהרשב"ם. ובדבר זה הרי הם שוים הרמב"ם והרא"ש יעו"ש. וא"כ מחמה דחיה שיש לתרצה. לא יסתר הדין

הן אמת לא נכחד כי ישוב הב"ח לדחות מר"ן הב"י קשה מאד. דהלא כבר הוכחנו לעיל דהרשב"ם גופיה תרתי בעי. קטטה ודעתו לגרשה. אבל בקטטה לחוד ולא נתן דעתו לגרשה. גם הרשב"ם יודה. וכדכתיבנא לעיל ונמצא מפורש בדברי מהרשד"ם בשתי התשו' שזכרתי לעיל. וכפי"ז בהך דינא דהוראת הגאונים קטטה איכא ונתן דעתו לגרשה ליכא. ועדיין קושית מר"ן ז"ל במקומה עומדת דלדעת הרא"ש דקא פסיק ותני. במתה מחמת קטטה ונתן דעתו לגרשה בעלה יורשה ודלא כהרשב"ם. אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם דבהך הוראת הגאונים קטטה איכא. ודעתו לגרשה ליכא. ובזה גם הרשב"ם יודה. והיא קושיא חזקה על הרב ב"ח ז"ל. דלא איפרקה קושית מר"ן כלל

האמנם גם פשטות דברי מר"ן בדחיתו ראית הטור לא זכיתי להבינם דקשה טובא על מר"ן הב"י מדברי עצמו בדוכתי אחריתי. (א) דאטו מר"ן ז"ל לא שמיע ליה דברי הרמב"ם במורדת דמאיס עלי שכופין להוציא. או במורדת בטענה דאין נותנין לה הגט עד יב"ח דשניהם רוצים להתגרש ואפי"ה אם מתה קודם הגט בעלה יורשה. והלא הוא גופיה לעיל בסי' ע"ז כתב כ"ז בארוכה. וא"כ מה דחיה היא זאת דשאני הכא דבעלה יורשה משום שלא נתן דעתו. דהא לאו דוקא. דכבר שמעינן ליה להרמב"ם אפי' ברוצה לגרש. ודעדיפא מינה. אפי' בכופין לגרש. והכא דינא נמי הוא לדעת הרמב"ם דכופין לגרשה דהא טענה מאיס עלי. אלא מפני חולה. הוברר כי מרדה הוא להפקיע ירושתו. ואנן הוא דלא כפינן ליה. (ב) כיון שמר"ן ז"ל גופיה בס' ע"ז ראה דברי הגאונים. שכתבו שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים. וזהו טעמו של הרמב"ם שפסק במורדת לעולם בעלה יורשה אם מתה קודם הגט. וכמו שכתב הוא גופיה בס' ע"ז. א"כ כפי כלל זה אין לנו שום נפקותא אם הבעל רוצה לגרש והיא לא. או להפך. דסו"ס כל זמן