ומצור דבש רמא

ודחה ראיותיו יעו"ש. וכן כתב רבינו הטו"ר בסי' צ' משם הרשב"ם בפירושו איתמר ונתן דעתו לגרשה. ודחיית אביו הרא"ש ז"ל עליו דאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים. משמע להדייא דמחמת הגירושין איתי עלה הרשב"ם. אלא דלסברתו די בנתינת דעת לגרש. והרא"ש ס"ל דצריך פעולת הגירושין ממשית. לא במחשבה

וכ"נ מדברי מר"ן הב"י ז"ל שם בסי' צ' בדחייתו את הראיה שהביא הטו"ר מדברי הרמב"ם לסייע להרא"ש בפלוגתיה על הרשב"ם יעו"ש. וכן כתב רמ"א בהג"ה בס' צ' ס"ה. וכן כתב בד"מ. וכן כתבו הפרישה ודרישה. וכ"כ הב"ש והח"מ בסי' צ' יעו"ש. באופן שכל הפוסקים שזכרו דברי הרשב"ם ז"ל כולם סברי מרנן דהרשב"ם ז"ל דהפקיע ירושת הבעל הוא מחמת שנתן דעתו לגרשה בסיבת הקטטה. אבל הקטטה לבד לא תזיק

ועד אחרן נמצא הדבר מפורש במהרשד"ם חאה"ע שכתב בפירוש איתמר. בסי' ק"ד וז"ל. דעד כאן לא קאמר הרשב"ם אלא היכא דנתן דעתו לגרשה. אבל אם לא נתן דעתו לגרשה יורשה אפי' לדעתו. דאלת"ה לימא שהיא עמו בקטטה. אלא ודאי דווקא מחמת שנתן דעתו לגרשה. הא לאו הכי מודה הרשב"ם דיורשה אפי' שהם בקטטה עכד"ק. ודברי מהרשד"ם ז"ל הללו הזכירם הרב כנה"ג ז"ל בס' צ' בהגה"ט אות כ"ו אלא שט"ס נפל בדפוס בדברי הכנה"ג שציין למהרשד"ם ס' ק"כ. וצ"ל ס' ק"ד. ואנכי מצאתי עוד תשובה אחרת למהרשד"ם ז"ל והיא בס' ע"ה ושם בסיף התשובה באר מהרשד"ם ז"ל דברים אלו באר רחובות דבקטטה לחוד לא קאמר הרשב"ם ואין שום סברא להפקיע ירושתו בקטטה לחוד אפי' להרשב"ם ז"ל. יעוש"ב. וכן מצאתי הדבר מפורש בדברי הרב זקן אהרן סי' ר"ז דנשאל על נדון המורדת שמתה אי בעלה יורשה. והעלה דיורשה ודלא כהרשב"ם דבנתן דעתו לגרשה סגי ליה יעו"ש

הראת לדעת שכל הפוסקים קמאי ובתראי הכי סברי מרנן כדעת הרשב"ם דטעמו הוא משום דנתן עיניו לגרשה חשיב ליה כגירושין כדי להפקיע ירושת הבעל. ומה גם דראית הרשב"ם מסוגיין דגיטין דקאמרינן משנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות. היא מכרעת כנגד הכל דברור הדבר דטעמו של הרשב"ם הוא מפני שנתן דעתו לגרשה והאורך בזה ללא צורך

[ועיין בס' מעשה איש הנד"מ לגאון עוזינו הרה"ג ראש"ל יש"א ברכה יחש"ל. בח' אה"ע ס' ח"י שם נדפסה תשו' להרה"ג כמוהר"ם יוסף חי יצ"ו ר"מ ור"מ בעו"ב בבל יע"א. ושם בדף ע"ב ע"ג הכי אמר מר. דהרשב"ם כל טעמו הוא משום שמתה מחמת קטטה ולא תלה הטעם בדידיה משום שהי' רוצה לגרשה. אלא אפי' היא רוצה להתגרש והבעל אינו רוצה לגרש. דלא תלה הטעם בדידיה. וכתב שכן מצא מפורש בדברי הרב כנה"ג ס' צ' הגה"ט אות כ"ט. שכתב וז"ל לדעת הרשב"ם שאינו יורש אשתו נשואה כשהוא עמה בקטטה. כ"ש כשהוא מאותן שכופין להוציא דאין לך מתה מחמת קטטה. עכד"ק. ואתו הס"ר. מלבד דבפירוש דברי הרשב"ם לא זכר אדוני יוסף כל אותם הפוסקים ז"ל שקדם זכרם בדברינו לעיל שפירשו דבריו דווקא כשנתן דעתו לגרש. וכאשר ראית הרשב"ם מוכחה הכי להדייא ולא זכר מדברי מהרשד"ם הנז"ל דפירש כן בדברי הרשב"ם. אלא דבעיקר הדין שאם היא רצתה להתגרש והבעל לא רצה לגרש ומתה. אישתמיט מיניה דמר עיקר הדין בהרמב"ם פכ"ב מה' אישות הלכה ו' שפסק בנדון זה דהבעל הוא יורשה. והיא תקנת הגאונים שהזכירה רבינו הטור באה"ע ס' ע"ז ובס' צ' יעו"ש. והרי פסקו הדין ברוצה היא להתגרש והבעל לא רצה שאם מתה הבעל יורשה. וכאשר אני עתיד להביא דין זה הלכה בעהי"ת בראיה השנית מדברי הרמב"ם. ואחרי פסק הדין שהבעל יורשה. מה לנו עתה לעשות אומדנות ופלפולים להוציא הדין להפך זה פלא נשגב הוא. גם למרבית הפלא. שנפקיע מדברי הכנה"ג באות כ"ט שהזכיר הקטטה ולא הזכיר ג"כ שדעתו לגרשה. ומלבד שאין זו ראיה דאטו בכל מקום שיזכירו הפו' ס' הרשב"ם במתה מחמת קטטה. צריכים להזכיר בכל פעם את כל הדברים שנלמדו בזה שנתן דעתו לגרשה וכו'. עוד זאת אתמר דלא ראה לעיל מזה כמה שורות באות כ"ו הקודם הביא דברי מהרשד"ם בפירוש הרשב"ם דדוקא בנתן דעתו לגרשה. אבל מחמת קטטה לחוד לא. ופלא הוא בעיני לציין דברי הכנה"ג באופן כזה. גם כשהביא דברי הרב זקן אהרן בס' ר"ז שדבריו עומדים לנגדו סיים ואין רצוני עתה להאריך בזה. ואין טעם ברצון הזה. כל שהרב הפך מדבריו בראיות ברורות שדברי הרשב"ם דווקא בנתן דעתו לגרשה. מלבד שהדברים מוסברים ומוכרעים מצד עצמם. דאטו ירושת הבעל שהיא לדעת כמה וכמה מרבוואתא רבנן קשישי וקדישי שהיא מדאורייתא. נשארה תלוייה בקורי עכביש. שעל כל קטטה שתפול בין האיש ואשתו. יפסיד הבעל ירושתו אם מתה בקטטה הזאת. וכפי"ז יתהפך הדין לחייב כל בעל יורש אשתו להביא ראיה שלא נתקוטט עם אשתו קודם מיתתה כדי שיזכה בירושתה אם נכסיה הם ביד קרוביה. כדי להוציאם מידם. ומי שמע כזאת ואפי' הרשב"ם ז"ל לא עלתה על דעתו כן וכדכתיבנא והם דברים ברורים ואכמ"ל כי לא באתי בזה לפלפל בדברי האחרונים ולחלוק על דבריהם שאין לי מטרה זו זולת מה שההכרח אלצני. לבאר לרומעכ"ת שדברי הרשב"ם הם ברורים כנכון היום דדוקא בנתן דעתו לגרשה הוא דקאמר ולא בקטטה. ומפי הפוסקים למדנו כן ולא מדיוקים. וד"ב]

ודון מינה ואוקי באתרין דנדו"ד דהסיפראסיון שהבעל לא נתן דעתו לגרש כי אין בידו לגרש. ולא עלתה על לבו כן אין לזה קשר עם נדון הרשב"ם כלל. ואפי' הרשב"ם יודה דיורשה כיון שאין כאן כי אם קטטה לבד. וכ"ז אנחנו נצרכים אליו אם היתה סברת הרשב"ם הלכה ומורין כן. אכן הנני לבאר לו בעזהי"ת כי דברי הרשב"ם אינם הלכה. ואיפסיקא הלכתא בפירוש דלא כוותיה. הט אזנך ושמע

הנה ראיתי בדב"ק. שנרגש בדבר וכתב שעם שרבו החולקים על הרשב"ם בדין זה מ"מ. איכא כמה מרבוותא דקמי כוותיה ומדי פלוגתא לא נפיק. וכיון שמר"ן ז"ל לא גילה דעתו כמאן הוא פוסק. וגם דעת הרמב"ם לא נתברר להיכן דעתו נוטה. א"כ יכולים יורשי האשה להחזיק במה שבידם ולומר קי"ל כהרשב"ם וכו' ויכולים לטעון קי"ל אפי' נגד יורש דאורייתא וכו' כמ"ש בכתבו

ודב"ק אלה הרגיזוני עד מאד. ואתו הס"ר אם אומר למעכ"ת שי' כי לא עיין כל הצורך בדין זה דדברי הפוסקים בעלי ההוראה ועמודיה. כי הלא רו"מ כתב כלאחר יד שמר"ן דאתכא דידיה סמכינן לא גילה דעתו והרמב"ם אבי התעודה ומאריה דאתרין לא נתבררה דעתי. ועל כן רץ ליקח בידו את דגל הקי"ל בלי עמל וטורח. ולא ידעתי באיזה