ומצור דבש רמ

כל שלא נתגרשה בקבלת הגט הבעל יורשה וכן בדין שבעלה מתאבל עליה. ה' יאר עינינו בתורתו

ונתחיל בראשונה בדין הירושה אשר הוא העיקרי. וממנו יסתעף גם דין האבלות. דבר דבור על אופנו. בעהי"ת

הנה המובן היטב מדברי כתבו. שהעמוד אשר עליו נשען לפקפק בירושת הבעל לאשתו ולהפקיעה ממנו בנדו"ד של הסיפראסיון. יען מתה מתוך קטטה. היא סברת הרשב"ם ז"ל וסיעתו בעובדא דתותרנית המובא בב"ב דקמ"ו ע"א. שממנה דן הרשב"ם לכל אשה שמתה מתוך קטטה ודעת הבעל לגרשה שאינה יורשה. וממנה דן מעכ"ת שי' גם בנדו"ד כן

ובטרם נכנס לעמוד על הדבר אם ס' הרשב"ם הלכה היא. או סברת הרשב"ם דוחה הפוסקים מהלכה. אבוא העי'ר על דמיון הזה שדימה מעכ"ת שי' נדון הסיפראסיון אשר לפנינו עם נדון הרשב"ם ודינו כי לע"ד אינני רואה לא דמיון ולא יחס. ולא צד השוואה ביניהם כלל. יען שבנדון הרשב"ם שכתב דבמתה מחמת קטטה ודעתו לגרשה שאינו יורשה היינו דוקא התם שהבעל יש בידו לגרשה אם ירצה. וכההיא דתותרנית שאם לא קדם מלאך המות וסלקה. הוה מצי לגרשה כי מי מונעו. וע"כ דן הרשב"ם כיון שמתה מחמת קטטה. ודעת הבעל היה לגרשה. ובידו לגרשה. לאו מחוסר מעשה הוא כיון שבידו להוציא מחשבתו לפועל. חשיב לה הרשב"ם כאלו נתגרשה והפקיע ירושת הבעל מאשתו. וכתב דאינו יורשה

אכן בנדו"ד דסיפראסיון שניא ושניא. שהרי הבעל יודע בעצמו מיום חופתו עמה. שזה הוא דבר נמנע שיוכל לגרשה לעולם. כפי חקי המדינה שהוא חוסה בצלה. ואדעתא דהכי הם נושאים זה לזה כידוע. וא"כ כל פעם שיתגלע הריב ביניהם ונגשו אל המשפט ושפטום. יודעים שניהם שרק להשבית ריב ומדון יגזרו עליהם השופטים דין הסיפראסיון ולפעמים שינוחו שניהם מרתיחת כעסם ישובו להתאגד כבראשונה וישבו יחדו כמקדם. אכן לגירושין גמורים. לא עלתה ולא תעלה על דעתם כי הוא דבר נמנע המציאות בחקי האיטלקיים. ובכל מלכות שאין הגירושין נעשין אצלם לעולם. ובאופן כזה אין אני מבין היאך יאמר עליהם שנתן דעתו לגרשה. הא מעולם לא עלתה על דעתו. ואם תעלה בדעתו מחשבת הבל היא כי אין בידו להשיג חפצו לעולם. והיאך דמהו מני"ר לדין הרשב"ם שהתם בידו לגרשה והכא לא. ובפרט שהא כתיבנא שענין הסיפראסיון יעשה אפי' בע"כ של הבעל שאין חפצו אפי' להתפרד כ"ש לגרש. וא"כ אפי' ריח דמיון עם דינו דהרשב"ם ז"ל אין כמובן

וגדולה מזאת כתב הגאון פתחי תשובה באה"ע סי' צ' סק"ח משם הגאון חת"ס ז"ל שכתב שאפי' הרשב"ם ז"ל לא אמרה למילתיה אלא קודם חרם רגמ"א ז"ל אבל אחר חרם רגמ"א (שלא לגרשה בעל כרחה) ואין בידו לגרשה לא עדיף הא ו שאמרה לבעלה גרשני דלא מיקרי בזה קטטה כמבואר בר"פ האשה שלום עכתד"ק. והדברים ק"ו ובן בנו של ק"ו שאם בחרם רגמ"א שהותר מכללו בכמה אופנים. ובהתר מאה רבנים כנודע. ס"ל דלא מיקרי בזה שבידו לגרשה. כל שהוא זקוק לאחרים. ולא בזה דיבר הרשב"ם ז"ל כ"ש וק"ו להבדיל בדיניהם. אשר הוא סלע אשר לא יתפוצץ לעולם. שלא יתכן לגרש כלל פשיטא דהא עדיפא ועדיפא דמיקרי שאין בידו לגרשה כלל. ואם גירשה אינן גרושין בדיניהם. וחייב במזונותיה ואינו יכול לישא אחרת וגם היא דינה כנשואה כידוע כ"ז ומפורסם

והגם שלדעת הרשב"ם דפסק דמתה מחמת קטטה אין בעלה יורשה לאו דוקא בנתן דעתו לגרשה מרצונו הוא דאינו יורשה. אלא אפי' בהנך דקי"ל דכופין את הבעל להוציא דהבעל מגרש בע"כ עכ"ז ס"ל להרשב"ם דאינו יורשה כיון דאין לה קטטה גדולה מזאת. וכ"כ הרב כנה"ג באה"ע סי' צ' הגה"ט אות כ"ט יעו"ש. ונמצא דלדעת הרשב"ם אינו יורשה אפי' אינו רוצה לגרשה וא"כ נימא ה"ה הכא בנדון הסיפראסיון דאינו יורשה. עם שאינו חפץ לגרשה. דהא ליתא. מתרי טעמי. חדא דהתם נמי כאלו שכופין להוציא. אם הבעל חפץ לגרשה מרצונו הטוב פשיטא דיכול לגרש. וא"כ בידו לגרש הויא. משא"כ בנדו"ד שאין בידו לעשות רצונו. ושנית דהתם נמי שאמרינן כופין לגרש. אין אנחנו שוללים מאת הבעל הרצון לגרש. דאל"כ גט מעושה הוא ופסול. אלא הכפייה היא להביאו אל הרצון שכופין אנחנו את הבעל עד שיאמר רוצה אני. ועכ"פ פעולת הגירושין סוף סוף היא נעשית ברצון הבעל. וכנדון הסיפאראסיון אין כאן רצין ואין כאן כפייה ואין יכולת בידו לגרש אפי' ברצונו כ"ש בע"כ. ע"כ אין לנדון הסיפאראסיון קשר ולא יחס עם נדון הרשב"ם כמש"ל וזה פשוט לענ"ד

וחוששני בדעת רומעכ"ת שי' שאולי הוא סובר כדעת הרשב"ם. דאתי עלה רק מטעמא דמתה מחמת קטטה. והוא העיקרי בדבר הפקעת הירושה. ומ"ש דנתן דעתו לגרשה לאו דוקא. דהעיקר הוא מחמת הקטטה. ותו לא (וכאשר כן עלתה ע"ד חכם גדול מחכמי דורנו הי"ו כאשר ארמוז דבריו בע"ה להלכה) ואם כן הוא הרי נדון הסיפאראסיון דידן עם נדון הרשב"ם במאזנים ישאו יחד דתרווייהו מתה מחמת קטטה נינהו. ואם כבר עלתה על דעתיה דמר אתו הס"ר כי לא צדק בזה כלל. כאשר אוכיח למני"ר בראיות ברורות. חדא דדברי הרשב"ם גופיה קוראים בחיל להפך. שהרי כתב וז"ל ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מחמת קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה. וראייתו היא מדאמרינן בגיטין די"ח משנתן דעתו לגרשה שוב אינו אוכל פירות ע"כ. ובסוגיין דגיטין הנ"ל לא זכרו רז"ל שם קטטה בדבר אלא משנתן דעתו לגרשה. שוב אינו אוכל פירות נ"מ דידה. ונמצא שעיקר הדבר תלוי בגירושין. לא בקטטה. אלא דהרשב"ם ז"ל אורחא דמלתא קא אמר דאין אדם מגרש את אשתו אלא מחמת קטטה שביניהם ואה"נ דאם רוצה לגרשה ומת דעתו לגרשה בלי קטטה וידענו שכן הוא לדעת הרשב"ם ז"ל ודאי דאינו יורשה אבל קטטה לחוד בלי נתינת דעת הבעל לגרשה זו לא אמרה הרשב"ם כלל. ולא תעלה על לב. וכן התוס' שם שדחו פי' הרשב"ם ז"ל. וראייתו מההיא דגיטין משום דהתם בסוגיין עצמה אמרו בפלוגתא דר"י ור"ל דלמר ס"ל איני אוכל פירות משעת כתיבה. ולמר משעת נתינה. אבל משום דנתן דעתו לגרשה דאין כאן לא כתיבה ולא נתינה לא יעוש"ב. הרי דרבותינו בעלי התוס' הכי פשיטא להו כדעת הרשב"ם דמחמת לתא דגירושין אתי עלה הרשב"ם. ודחו דבריו מהסוגייא ואלו הוה ס"ל להרשב"ם דבקטטה לחוד אינו יורשה אין לו שום ראייה מהסוגייא כלל דלא נזכר שם קטטה כלל. ומדברי רבא בעל המימרא גופיה הו"ל להתוס' לדחות ראית הרשב"ם. דמהיכן הוליד דין זה דבקטטה לחוד אינו יורשה. וז"פ וכן תראה בדברי הרא"ש בפסקיו לבתרא דחלק על הרשב"ם בפירושו וקשו"ט עמיה על מאמר דנתן דעתו לגרשה דקאמר הרשב"ם