ומצור דבש רלט

ופוסקים לה מזונות מהבעל. כדי שלא תמות ברעב שהרי היא אגידה ביה מהעדר הגירושין. ושאל נא את פי האדבוקאטוס עורכי הדין האטלקים אשר במח"ק ויגידו לו שכן הוא. ולמדנו מזה שלש דברים. שהסיפראסיון נעשה אפי' באופן שהבעל אינו חפץ לגרש כלל. שאין הסיפראסיון תלוי בגירושין וסיבתו. ב' שאין הסיפראסיון מפקיע הירושה מבניהם אלא יורשה או יורשתו. ג' שאין הסיפאראסיון פוטר הבעל ממזונות אשתו. ואח"ז יהי נא חסדו להעביר הקולמוס על פני הדברים שכתב רומעכ"ת "והרי הם פרודים בגוף וממון" שאין כן האמת שלא נפרדו בממון כלל. ויורשה או יירשתי ומעלה לה מזונות לעולם. ואין זה פירוד

ב) כאשר נרגש מני"ר בכתבו. שחלילה לנו להביא ראיה ממשפטי הגויים לדין תוה"ק שת"ת וכאשר צווח ע"ז ראח"ג נר"ו בס' תע"ל הנ"ל. ואין להפקיע ירושת הבעל בדינינו מכח נימוסי העש"ג ומשפטיהם. ותהיה מדת הדין עלובא באופן זר כזה. ע"כ יצא מני"ר בדימוס והמליץ את דבריו שהאשה אינה באה עלינו מחמת דין העמים ומשפטם. רק מכח מה שקבלו עליהם לפני השופט מנימוס המדיני וכו'. ורצונו לומר שכן הושוו ונתפשרו ביניהם וכו' וגם בדינינו יש אופן שיסתלק הבעל אחר הנישואין כמו שהובא נוסח הסילוק בס' נחלת שבעה. ומהרשד"ם סי' קצ"א ועוד האריך בזה להטעים הדברים כמ"ש בכתבו

ואתו הס"ר כי כל דב"ק מוקשים ומורגשים. חדא שאם להראות לנו שיש אופן להסתלק מן הירושה אחר הנישואין. מה צורך למני"ר להביא אותנו אל הנחלה. הלא אופן הסילוק הרי כתבו רמ"א בש"ע באה"ע סי' צ"ב בהגה לסעיף ז'. שיתחייב הבעל להחזיר ליורשי אשתו מה שירש ממנה ובאופן זה מהני ומטי בה משם הר"ן שכתב כן משם הרמב"ן והריב"ש יעו"ש. וא"כ תקנה זו של כת הקודמים היא. ולמה אין להרב ג"ש. ואין הספר בידי לראות מקור הדברים. שברור בעיני שזהו האופן שיש שיועיל בדבר. דהוי מחייב עצמו במה שאינו חייב. הא לאו הכי כל מין סילוק שיסתלק הבעל מירושת אשתו אחר נישואיה הכל בטל ומבוטל ובעלה יורשה וכדכתב שם מר"ן ס"ז יעו"ש

ובנדו"ד גם מני"ר יודה יודה שאין משפטי העש"ג מסלקין ירושת הבעל באופן הנז"ל כי אינן בקיאים בדינינו ומה גם בהמצאה כזאת שלא תעלה על דעתם. וא"כ אם הם מסלקים את הבעל מירושת אשתו. הוא ע"פ משפט הסיפראסיון הנהוג וע"פ התנאי שהם עושים לפניו הם מפקיעים ירושתו (כפי דברי רומעכ"ת) והפשר והתנאי כזה בדין תוה"ק. ישאנו רוח כי הבל הוא. ואין שום תנאי מועיל לסילוק הירושה כי אם בעודה ארוסה וכמ"ש מרן בס' צ"ב יעו"ש. וא"כ מאחר שבדינינו אין שום אופן סילקו מהירושה מועיל. אם בדיניהם יפקיעו ירושתו. ה"ז כליסטים מזויין שגזל ממני את ממונו אשר זכתה לו התורה. ועל דא קא בכינא שאיך נאמר שאינו יורשה. אם משפטי העמים גזלו ממנו נחלקו שלא כדת ולזה יאמר שאינו יורשה אתמהא? ומ"ש משם מוהרשד"ם בסי' קצ"א. התם נמי בתנאי שנעשה קודם הנישואין וכמ"ש המעין בדב"ק. ולקודם הנישואין הרי הדבר מפורש בש"ע דמהני שהרי הוא מסלק זכותו מהירושה קודם שיזכה בה משא"כ בעין הסיפראסיון שהוא מהנישואין אז שום סילוק מועיל בזה כלל וכאמור

שנית. גם דיהיבנא למעכ"ת שי' כל חיליה ונכוף ראשנו להאמין במה שאינו. שגם במשפטי העש"ג מסלקים את הבעל מירושת אשתו ע"פ האופן אשר יועיל בדינינו. עכ"ז אין אני מבין היאך נתקררה דעת מני"ר בזה לקראו סילוק ירושתו. דאופן הסילוק מועיל אם הבעל מסלק עצמו ברצונו וחפצו וברצונו הגמור מתחייב להחזיר ליורשיה מה שירש מאשתו. או באיזה אופן אחר המועיל בדינינו אם ימצא כתוב בספר בלתי אונס וצד כפיה בדבר אכן בנדו"ד של הסיפראסיון כ"ע יודעי שאין הסיפראסיון תלוי רק ברצון הבעל. כי משפט הסיפראסיון וגזר בעל כרחו של הבעל. אם האשה תקבול עליו שאינה יכולה לסבול מדותיו ורוע מזגו והנהגתו עמה או אם מרדה עליו ומאיס בעיניה. וכאשר יגזור המשפט את הסיפראיסיון להשקיט הריב. יחד אתו יבואו כל גדודי נגעיו ומכאוביו. בע"כ של הבעל. כי מי הוא איש ישראלי אשר יתרצה ברצונו לגזירות הסיפראסיון. להיות אשתו נפרדת ממנו ויעלה לה מזונות כפי מה שיעלה בדעתם. וישב בדד גלמוד אפי' אם ירצה לגרשה ולשלם לה כתובתה עספ"א. לא יתירוהו מכבליו. ולישא אשה אחרת הוא דבר נמנע ויש ע"ז עונש חמור כידוע. ומי פתי יתרצה ביסורים אלו. אכן לדאבון לבנו. גלותינו המרה וכארוכה. ופזורינו בארצות נכריות. ואויבינו פלילים ידם תקיפה לכוף את האיש הישראלי הדר במדינתם. או החוסה בצלם. לקבל עליו נימוסי משפטיהם כידוע כ"ז. וא"כ האיש הנשפט. ירגז וצעק ואין נחת ובע"כ יקבל את משפט הסיפראסיון ועוקציו ודקירותיו. ואין לך אונס מבורר יותר מזה. שבע"כ יעבירוהו על משפטי דתו. ומכללם גם את ירושתו. וכיון שבדינינו אינו מועיל סילוק הנעשה בע"כ של אדם. א"כ כל משפטיהם בעינינו בנדון כזה, הם עושק וחמר. וחזרה קושיא לדוכתא שאיך נלמוד מדיניהם לדינינו חלילה

שלישית ראיתי בדב"ק פעמים שלש קורא את הסיפראסיון נימוס מדיני. ומשפט מדינה וכיוצא. ואתו הס"ר כי בעיני כל בר שכל. הוא דין מעוות. ומשפט נלוז. וחק עקום. רחוק מהצדק. משולל מהיושר. משפט נאלח ונתעב גם בעיני חכמי הנוצרים עד שבמלכות צרפת עמדו עליו וביטלוהו כי תיקנו גם הם משפט הגירושין כידוע כי איזה יושר יגזור שהאיש שזינתה אשתו תחתיו בבירור יתחיב להעלות לה מזונות והיא תזנה עם העץ. ותנאף עם האבן על הוצאות הבעל העלוב. או מאיזה צדק. שהאיש הלזה ישב גלמוד כל ימיו לא לישא ולא לגרש. והוא לא חטא. ורק ישא חטא בת בליעל הזאת על לא חמס. יעקר וידקר. משפט מתועב זר ומוזר כזה ברוך אלהינו שהבדילנו ממשפטים מעוותים כאלה. וגם חכמי הנוצרים חורקים שן עליו כי רק כהניהם וכומריהם הם אשר המציאוהו בשנות לפנים בהיות ידם תקיפה בכל עניני הממשלה והדת. ובזמנינו זה החכמי לב שבהם משתדלים להעבירו מן העולם ולמחות זכר הסיפראסיון ע"י תיקון הגירושין ה' יעזרם להוציא הדבר לפועל לטובת הישוב ולטובת ישראל היושבים בארצותם. אשר החק הזה ימרר חייו כאשר הנסיון הורנו פעמים רבות. וע"כ אני אומר למעכ"ת שי' החביב עלינו מאד. לבל יחשבהו למשפט מדיני וכיוצא. ומה גם להתלמד ממנו ולהכניס נגעיו למחני ישראל הטהור. ודי בזאת הערה לרב ועצום כמוהו יחי שמו לעולם

ומעתה הנני נכנס עמו לבית המדרש אהלה של תורה. ולהביא לו ראיות מפורשות מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ונשתה לרוייה מממיהם הנאמנים. שכן פסקו שכל אשה שלא בנתגרשה בגט כריתות אפי' מתה מחמת קטטה ודעת הבעל לגרשה