ומצור דבש כג

נסדרו בחיי הרמ"א. היתכן דמש' השל"ג עד ש' הש"ע דבו נסתלק מהריק"ש. קרוב לל"ז שנים. לא נתפרסם ולא נודע חיבור הגהותיו על הרמ"א בכ"ז הזמן. וכבר קדמו רמ"א במלאכה זאת. אמנם לפ"ש כי חיבורו הגדול דרמ"א ז"ל אם נעתק ש' הש"ע כמש"ל או קודם מעט או אח"כ. נמצא דבכל שני חיי מהריק"ש ז"ל לא נראה בעליל לא ס' דרכי משה ולא הגהותיו וע"כ לא נזכרו בהגהותיו כלל

ואם כנים אנחנו בזה נמצא מקום לישב תמיהת ג"ע בשה"ג אות ב' במערכת ספרים בשם ס' בדק הבית. דכתב שם הרב ז"ל מתמיה דמדברי הט"ז סי' ז"ך מוכח דהגאון הרמ"א ז"ל עלה לשמים בש' של"ג. ובא"ה בסי' קנ"ד בנוסח הגט שסידר מור"ם כתיב שנת ש"ם ולא תירץ ג"ע ע"ז. ולפי האמור אין כאן תמיהא אחר שנתברר בבירור שהגאון הרמ"א נסתלק בש' של"ג ועדותו זאת של מר בריה דרב יוסף אשר ראה כתיב עמ"ק רמ"א ז"ל. כתוב שנפטר ש' של"ג אין עדות מבוררת יותר מזאת. וגם הוכחנו בעניותין כי הגהות הרמ"א נסדרו אחריו. אין כאן קושי מעתה. כי אותה שנה שכתוב בסדר הגט סי' קנ"ד. לא ש"ם אותה משה. ואיננו הגאון גופיה שציין כן. רק המסדר ההגהות ציין מדנפשיה שנה שהיה עומד בה הוא ויתישב הכל על נכון בעהי"ת

הנה הארכתי שיח ונגלגלו הדברים מענין לענין. למען הודיעך כי אין עיון אמיתי להקורא בספרי הפו' ורוצה לעמוד על אמיתותן של דברים. כי אם בראותו תחילה את מקור הדין בשורשו. וגם בראותך בדברי הגאון הרמ"א ז"ל איזה לשון קצר קצת או תמוה לכאורה. חזור חזור על מקור הדברים ותמצא נחת. ישמע חכם ויוסיף לקח וד"ב

ובזה הרי נתבררו ונתחוורו לך הדברים שהלובשים בתי עינים בשבת בדרך לבישה טעמם ונימוקם עמם דכחא דהתירא עדיף וכמש"ל

והן עתה הנה יצא מחדש ס' הנדפס מחדש ממש ס' עולת איש. ספרא דמארי טב למע' הרב הגאון המפורסם ראשון לציין כמוהר"ר יש"א ברכה יחי שמו לעולם. ואגב חביבותיה משתעשע הייתי בדברות קדשו וראיתי להדר"ג שי' בסי' ו' נגע בנדון זה על מה שנשאל אם מותר למחוסר עין אחת רח"ל לצאת בעין מלאכותי שחידשו הרופאים בזה"ז לכסות מום החסרון רח"ל. ורואה אני שפשיטא ליה למר שלדעת מרן שלבישת בתי עינים הוי משאוי. וע"כ לא יכולתי לעבור בשתיקה על דב"ק. ואקח לי זמן מעט קט לעמוד בדב"ק הנ"ל כי הם תמוהים בעיני. שכ' הר' שי' וז"ל ועיני הקורא תחזינה מישרים בדין בתי עינים דאסר מר"ן ז"ל בב"י ופסקו מור"ם בש"ע סי' ש"א סעיף י"א דאסור. והרב שואל ומשיב ז"ל במהדורא תליתאה סי' ק"ט נשאל על בתי עינים הירוקים שנותנים כואבי עינים להגן מפני החמה. ואחר דשקו"ט לאסור מכמה טעמים וחשש לשמא יפלו ואסיק להתיר מטעמא דלית לן רה"ר והגם דהט"ז מחמיר בזה כיון דהוי להגן שרי. ואם בבתי עינים דהוי משאוי ממש ואיכא חשש שמא יפלו ועכ"ז התיר הרב מטעמא הנז' כ"ש בנדון דידן דליכא משאוי כלל כיון שהוא מלבוש שלו והוא מהודק יפה שלא יפול. הא ודאי ופשוט דמותר בשופי עכ"ל

ואת אדוני הסליחה כי כל דב"ק מקש"ה אחת מרישא לסיפא. ואגב טירדיה בעבודת הקדש הסתפק רק בהעתקת רמ"א ז"ל את דברי הב"י. מבלי ראות הדברים במקורן. דאלו ראה דברי מר"ן הב"י במקורן עיני צדיק שפיר יחזו כי אין כאן לא יער ולא דובים. ומעולם לא אסר מרן הב"י. בתי עינים בלבישה כלל. כי אין טעם לאסור. רק נדונו לצאת בהם תלוים בשלשלת. וזאת היא ג"כ כונת רמ"א ז"ל רק כי העתקת דברי מרן הב"י נעשה בקציר"ת האומ"ר. ונתן מקום לטעות וכבר ביארנו הדברים לעיל ואין צורך לכופלם שנית

והיותר מתמיה בדב"ק שהוא לעיל סמוך ונראה ממש הביא ראיה להתיר בנדונו בלבישת בתי עינים מהך דאצעדה שנותנים בזרוע או בשוק. שפסק מר"ן בסי' ש"ג סעיף ט"ו דמותרת אשה לצאת בה לרה"ר יעו"ש. והוא נר"ו יהיב טעמא לאצעדה שבשוק שהיא להחזיק קשורי בגדיה שלא יפלו ויתגלו שוקיה. כמ"ש הרע"ב פי' המשנה. ומינה יליף לנדינו בעין של זכוכית הנותנים אותה תוך העין שלא תתגנה שרי. וכתב דאין חילוק בין אצעדה לדין העינים. וקושטא קאי כי היא ראיה חותכת לנדונו בכחא דהתירא. אכן הדבר הקשה שהלא עיני קדשו שפיר חזו דמרן מתיר באצעדה שבזרוע. שם. וסתם מר"ן כדעת הרמב"ם דכתב אצעדה שבזרוע ושבשוק יוצאים בהם. והטעם שבהתר האצעדה שבזרוע אינו אלא מטעם תכשיט שכן נמצא ממנו בתכשיטי מדין אצעדה וצמיד וע"כ היא טמאה כדשנינן בסוגיין דש"ס. וא"כ אם האמת שמר"ן אסר הבתי עינים גם בלבישה. א"כ הי"ל להקשות למר"ן מדידיה אדידיה דבאצעדה שבזרוע הוייא תכשיט. אע"ג דהיא כבדה במשאה יותר מבתי עינים. התיר. ומדוע בבתי עינים אפי' מכסף אסר. וכמו שהביא הוא נר"ו מדין אצעדה שבשוק ספיקא לנדונו. הו"ל להביא ראיה להתיר לבתי עינים מדין אצעדה שבאזרוע. והוא מקשה על מר"ן ביד חזקה ובזרו"ע נטויה מה נשתנה זה מזה. אשר לו היה האמת כן דאסר בתי עינים גם בלבישה. לא היה נגר דיפריקיניה. אלא דלפי האמת אין כאן קושיא דמעולם לא אסר בתי עינים בלבישה כו"ע. וכמש"ל

תו ק"ל דלא ידענא למה הוצרך כבודו לדברי הגאון שו"מ ז"ל ומה למד מדבריו בק"ו. ממה שהתיר הוא בנדונו וק"ו בנדו"ד. הלא כל עיקר כח התירא שהתיר הרב שו"מ בדין הברילי"ן משום דהאידנא אין לנו רה"ר גמורה. ובהא סליק ובהא נחית הרב שו"מ והתיר. ואתמהא טובא שאם על הילפותא הזאת לבד. הלא מר"ן גופיה בסי' ש"ג סעיף י"ח כתב כן שהאידנא אין לנו רה"ר ושרי לצאת בכל התכשיטין והביא מי שלימד זכות על ישראל דהאידנא נפקי בכל התכשיטין. ומינה התיר גם לאנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם דהוי תכשיט ושרי. והוא נר"ו הוה יכול לסמוך על ההתר הזה בנדונו כיון דחשיב ליה תכשיט כמ"ש הוא נר"ו לעיל. ומה חידוש מצא בדברי השו"מ יותר מאשר בדברי מר"ן ורמ"א וזה פלא

ואם נאמר דודאי כל רז לא אניס ליה. וראה דברי מר"ן שהתיר מטעמא דאין לנו רה"ר בזה"ז. אכן מדברי מר"ן אין ראיה להתיר רק בתכשיטין לבד. אבל לא דבר שהוא משאוי. ובדברי הגאון שו"מ מצא יותר מזה דאפי' דהבתי עינים הם משאוי עכ"ז מתיר מטעמא דאין לנו רה"ר. נגד דעת מר"ן. וע"ז למד מדבריו בק"ו. וזה היותר קשה על הדר"ג שי' דאיך סמכה דעתיה דמר לפסוק כהרב שו"מ אחרון בזמנינו זה נגד דעת מר"ן. אתמהא טובא ובמקום שהי"ל להקשות על דבריו מדברי מר"ן ורמ"א