ומצור דבש רלז

וכי תימא לא מגבינן קנם בבבל ואנן בתר בני בבל גרירנא כבר כתב הרא"ש ז"ל דמי בושתו הוא נוטל וע"ז אנו סומכים לגבות קנסות החתנים

תשובה בכל הדברים טענין טענת אונם בר מגיטין. שאין אונס בגיטין כיון שהוא אנוס לענין שבועה כן הוא אנוס לענין ממון ופטור דמאי הוה ליה למעבד וכו' אדרבא ממקום שבאת יש ראיה גמורה לזה דהא מטעם בושת אתה בא למידן וקי"ל דאין חייב בבושת עד שיכוין לבייש ואפי' דקי"ל אדם מועד לעולם וכו' וחייב בארבע דברים כשהזיק מ"מ בבושת פטור מפני שלא מתכוין וכן ב' שחבלו זה בזה אם אחד מתכוין וא' אינו מתכוין זה שאינו מתכוין פטור וזה מוסכם. הלכך בנ"ד נמי זה לא נתכוין שהאב רוצה והבת אינו רוצה ויפה פטר הרשב"א מכל וכל מטעם אנוס. וא"ת הוה ליה להתנויי בהדייא תי' הוא ז"ל דהוא אונסא דלא שכיח דכל הבנות מתרצות למעשה אביהם ואפי' שכיח ולא שכיח אין טענת אונס. ומיהו אם התנה בהדייא בין שיהיה עכבה מצדו או מצד הבת שיתחייב לתת כו"כ בתו' קנס ונשבע הכל לפי תנאו וכופין אותו לקיים שבועתו או אם זקף הקנס בתו' הלואה חייב לקיים תנאו אבל אם לא הי' שם שבועה ולא זקף עליו במלוה אלא קנס לבד אין גובין קנסות בבבל ואי משום דמי בושתו הא לא נתכוין לביישו כיון שהעכבה מצדה היא ביישתו ולא הוא ואי תפס לא מפקינן מניה כדין כל שאר קנסות כנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא

והוצרכנו להביאו רוב השאלה פן הספר אינו מצוי אצלם נמצינו למדין שאפי' העכבה מצדה מטעם השבועה או משום שזקף במלוה משלם א"כ בנ"ד דאיכא קנין בחיגו"ש ושבועה בין מצדו בין מצדה שלא יפטר מהחיוב וכו' הדת ניתנה כפסק הגאון לחייב לאביו הן בפרט כי רוב הבנות בזמן הזה מתחרטות כמ"ש הרב חיים שאל והו"ל להתנות ואיהו דאפסיד אנפשיה והברב"א ז"ל מודה בבנות כאלו מערי פרנקיה דרובם מתחרטות והויא אונסא דשכיח ועליו להתנות. מה גם דידים מוכיחות מאביה שהוא המתחרט ומסבב הדבר שהלך ושדכה לאחר קודם העמדת לדין וחקירה ודרישה בשל מי הרעה ומי עשה פתח לחרטה כי הרשב"א בעצמו בסוף התשו' כתב ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ודאי לא במסבב וגורם אונס והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות עכ"ל. ולפי נ"ד שהלך אביה ושדכה וכו' קודם עמדת בדין ובקש לה מנו'ח וגם נתן לה נדונייא דבר שהוא בידו לעכב נר' כשמש שהוא המסבב והסכים למעשיה דאם היה מעכב לתת לה הנדוניא ולא לבקש לה מנו'ח היתה כופה ראשה כאגמון והיתה מתרצית לו וכ"פ שכותב השטר תפס בלשונו לישנא דח"ס ז"ל אפעפ"י שלא עשאה באופן ח"ס ז"ל ולא הזכיר בשטר לדעת ח"ס ז"ל נראה שהיה תנאי זה ביניהם ואם כנים אנחנו בזה מנהג עהק"ד ירושלים ת"ו בכל בתי דינים בכל יום שאפי' בכל אונסים שבעולם חייב בקנס מטעם שעושין אותו לדעת ח"ס ז"ל והקשו כל הפוס' למה להו לח"ס ז"ל להוציא האס' ע"י חיוב ומחילה תפ"ל שיש בתקנת ח"ס ז"ל מעכשיו ולדעת הרמב"ם מעכשיו מסלק האס' ותירץ מוהר"א רוזאניס ז"ל הובא במש"ל בפי"א מה' מכי' ד' י"ח דמהני תקנת ח"ס דהוי כלשון חיוב ומחילה שאפי' אם יארע אונס גמור וכו' וכמ"ש בהדיא בדברי הרב זכ"ל אביגדור. וכן הסכמנו לחייב כמעשה הבא לידינו בכל יום בכל בתי דינין אפי' באונס גמור אם כחו' לדעת ח"ס ז"ל. ובנ"ד שהשאלה היה בל' חיוב בחגו"ש ובקגו"ש מעכשיו ובש"ח וכ"ש אם כונת המסדר השטר בכותבו ולא יפטר וכו' לעשותו כדין ח"ס ז"ל שכך היה תנאי ביניהם אלא שלא סדרו כהוגן וכמש"ל וע"כ אילין דהוו בנ"ד נר' בעינינו דאין מקום פטור לאבי הנערה ואפי' אם לפי הדין היה פטור היה לו לקנוס לו איזה דבר הראוי לפרסם קלון הבת ברבים למען יוסרו אחרות ולא יעשו כמעשיה ולעשות גדר לפרצה הזאת. באופן שהדין דין אמת כמו שהורה הרב מגן דוד יצ"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק ואם יבא הדבר לפשר פשרה יותר קרובה לדין מה טוב ומה נעים שלא נעמיד על דין תורה כי מצוה לבצוע אפי' שיודע להיכן הדין נוטה כ"ד החותמים לאהבת ה' אנן ב"ד דח"ל אשר פעה"ק ירושלים ת"ו בס"ד זאת חקת התורה בש"א לח' תמוז מש' תרכ"ד ליצי' בא סי' ו'מ'ש'פ'טי'ם ל'כ'ל ע'שוקים לפ"ג וה' יצילינו משיגיאות כיר"א. ע"כ נמ"ך וחתומים עליו הרב כמוהר"ר משה ן' נחמיאס הי"ו והרב כמוהר"ר משה ויניסטי הי"ו והרב כמוהר"ר יצחק פיזאנטי הי"ו סימן ח'. הלכות כתובות בענין הסיפאראסיון הנהוג במשפט הערכאות ש"ג

שאלת ממני הידיד על עובדא דהוה במח"ק. באיש ואשתו החוסים בצל מלכות אטליה יר"ה. אשר התגלע הריב ביניהם. כי מזגיהם ומדותיהם לא הושוו יחד ונגשו לפני שופטי ממשלתם אשר באיטליה. וכאשר כי ע"פ חק הממשלה ונימוסיה אי אפשר להם להתגרש בגט כריתות כי ענין הגירושין הוא דבר נמנע במלכות איטלייא כנודע. כדי להשקט ריב ומדון שביניהם. נתפרדו זה מזה כפי נימוסיהם. והוא הנק' בלע"ז סיפאראסיון וע"פ משפט העש"ג מחייבים את הבעל לתן לה מזונות כפי כבודה. והיא יושבת בבית הוריה. כ"ז שהם מופרדים עד אשר ישובו להתאחד שנית. ויהי היום חלתה האשה ומתה וחל"ש ובו בפרק אדוני שאל מעמדי. מה יהיה בדינא אם הבעל יורשה ע"פ תור"ה ואם יתאבל עליה כדש"ת או לא. ותו"מ השבתיו כי הדבר ברור לענ"ד שכל עוד שלא נתגרשה ממנו בגט כריתות אשתו היא לכל דבר כי אין דבר שיפקיע ירושת הבעל מאשתו כי אם הגירושין והא לא נתגרשה לא בדינינו ולא בדיניהם. ולענין האבילות פשיטא דמטמא לה ומתאבל עליה כיון דאשתו היא. ונודע לי אח"ז שכן נעשה והתאבל עליה אבילות שלימה כדש"ת ולענין ירושתה הדבר הוא בבית המשפט. ועדיין לא נודע לרומעכ"ת מה נעשה בדינם

והן היום אחר עבור שנות מספר כתב אלי שנית בנדו"ז ול"ו יעיר על הדבר. (וכמדומה לי שאיזה מעשה חדש בא לידו מענין הסיפאראסיון כנ"ל). וארי נעשה שוא'ל להרחיב לו טעמי הדברים שכתבתי לו לשעבר. ולהעמידו בקרן אורה וכו' כי נפק דק ואשכח שיש לו מה לעמוד בשתי הדינין הן בדין הירושה והן בדין האבלות. שבענין הירושה נראה לי שאינו יורשה כיון שע"פ משפטי הממשלה אינו יורשה