ומצור דבש רלה

שאם יביא העיכוב מצד הבת שחייב בקנס באין או"ד וכ"ש שאם היה הענין בשבועה בנ"ד שחייב

וכן ראיתי כתב הרב משכנות הרועים כש"כ וז"ל בענין ראובן ששידך יתו' א' וחייב עצמו בקנס אם תמאן הבת וכשגדלה עמדה ומיאנה ותובע המשודך סך הקנס מראובן שורת הדין שאם היה הדבר ע"י שבועה חייב לשלם שבועתו אבל אם לא היה הענין אלא ע"י קנס פטור מלשלם דליכא טעמא לחייב משום בושת דהוא לא ביישו אלא היתו' ומשום טעמא דנהגו בכך וכו' והיי' דוקא באב המשדך את בתו דנהגו כך ואנן בדידן דבתר מר"ן ז"ל גרירנא שלא כתבו אלא טעמא דבושת א"כ אפי' בשידך את בתו פטור יעו"ש

ומדברי מוהרשד"ם ז"ל שהבאתי מבואר דבאב ששידך את בתו נמי שייך טעם דבושת ואיך שיהיה כשיש שבועה כל אפיה שוין שחייב בקנס

וכן כתב הרב ארץ צבי בסי' נו"ן אההיא דתשו' הרשב"א שהביא מור"ם דהפוסק פטור מהקנס דזה מיקרי אונס וכו' דהיכא דהיה מתחייב שבועה חייב מחמת שבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון

וראיתי להרב מוהרש"ך ח"ד סי' ל"ז שכתב תוך התשו' וז"ל שאפי' אם היה נשבע הר' יעקב שאם לא יתרצה בנו בשידוכין שיהא מחויב לפרוע הקנס להקדש אפ"ה אם עשה כל השתדלותו עם בנו שיתרצה ויתפייס בשידוכין והבן לא רצה להתפייס ולא חשש לדברי אביו אין להר' יעקב אשם שיספיק לחייבו כי הנה הוא בטוח על בנו שלא יחל דברו ולכן נשבע מה שנשבע לפי שבטוח לבנו בבנו ואם אח"ך אירע אונס דלא שכיח דהיי' שלא רצה הבן לעשות מה שהיה האב בטוח ממנו מה מקום יש שלא לפוטרו כי הנה בין בשעה שנשבע בין במה שאירע אח"כ הכל היה באונס ע"כ

ולענ"ד נר' שגם הרב מוהרש"ך יודה בנ"ד דחייב דמידי הוא טעמא משום מלתא דלא שכיחא שהבן לא יחל דברו ובזמנינו זה הוי מלתא דשכיחא כמש"ל וכ"ש במנהג העיר הנז' שהכל הוא עפ"י רצון הבת וא"כ אדעתא דהכי נתחייב

ומעתה נתנה ראש לדברי הרב הפוסק הי"ו ראשונה הביא ההיא דהרשב"א סי' תשע"א וכתב שלכאורה היה נר' לפוטרו מתשו' הנז' וסיים בה דאין משם ראיה לנ"ד דבנדון הרשב"א זלה"ה לא נתחיי' כי אם לפייסה דוקא ואם לא נתפייסה לא בעי למיהב תרקבא דדינרי אבל בנ"ד שהחיוב היה אם בא העיכוב מצד הבת ושוב אח"כ לא נתרצית הבת אפשר לומר דחייב הפוסק דאדעתא דהכי נתחייב ע"כ

אמת הוא שכ"כ מרן החביב סי' נו"ן בהגהת הב"י אות י"ט בשם מהר"א גאליקו ז"ל דמוקי תשו' דהרשב"א במתחייב לפייס יעו"ש. אמנם כבר כתבתי דאפי' בנתחייב לפייס חייב האב ליתן הקנס מטעמא דכתיבנא

עוד ראיתי להרב הפוסק הי"ו שהביא דברי מוהרימ"ט ח' ח"מ סי' קל"א שנשאל ראובן ששידך את בת שמעון וכו' ועשו ביניהם שטר שידוכין וחיי"ע על הקנס באופן זה דהיי' שראובן הודה איך שחייב לשמעון מאתים פרחים מהלואת חו"ח ואם בעה"י יבא הזיווג לידי גמר ולא יבא שום עיכוב מראובן מעתה מוחל שמעון וכמו כן נתחייב שמעון ואם ח"ו יבא שום עיכוב משמעון או מבתו החוב הנז' במקומו עומד והשיב הרב מה שטען שמעון שהבת אינה מתרצית ומה בידו לעשות בטענה זו לא יגהה מזור לבלתי תת המאתים זהובים שחייב עצמו שהרי זה לא מחל אלא כשתתרצה בתו להנשא לו ומאחר שאינו נתרצית החוב במקומו ע"כ. וכתב ע"ז הרב הפוסק הי"ו דנוכל לומר דע"כ לא חייב הרב ז"ל אלא בנדון דידיה שחיוב הקנס בדרך חו"ג ואם תתרצה בתו מוחל לו וכו' אבל כאשר יהיה האופן בנ"ד שאינו על הדרך הנז' אלא שחיי"ע להכין את בתו לזמן המוגבל וכו' בן אם יבוא העיכוב מצד בתו יתן קנס כו"כ אפשר לומר דבזה ידין יורה הרב ז"ל דפטור הפוסק דאנוס הוא דכיון דלא עלה על דעתו שלא תתרצה בתו יען שכל הבנות מתרצות אמטו להכי נתחייב אפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת וכשלא נתרצית איכא למימר דפטור ע"כ

ולענ"ד אחר המחי"ר דאין לחלק בהכי דהא מה שעושים בדרך חוב הוא מטעמא דלא להוי אסמכתא כידוע כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה ובטור סי' ר"ז וכמ"ש מוהרימ"ט ז"ל באותה תשובה וז"ל להוציא הדבר מידי אסמכתא הוצרכו לכתוב כך לתקן בכך שיהיו המעות חוב וזקפום במלוה יעו"ש

ודון מינה דכל היכא דנעשה הקנס בדינו בלי אסמכתא כנ"ד שהוא מעכשיו ובש"ח וכו' הוי כאלו זקפום במלוה וכיון שנתחי' בפי' אם יבא העיכוב מצד בתו א"כ הוא מחויב ועומד באין אומר וא"ד. גם מאי דסיים דכיון דלא עלה על דעתו שלא תתרצה בתו וכו' כבר הוכחתי מלתא בטעמא דבזה"ז עולה דעת קרינן ביה. גם מה שנסתייע מהרב חלקת מחוקק שחלק בין נתחייב דרך חיוב או לאו שכתב ע"ד מור"ם שם ז"ל דהפוסק פטור מהקנס דמיקרי אונס כתב וז"ל לכאורה נראה דוקא אם חיי"ע ליתן לו וכו' ואם לא יקיים יתן קנס מצד האונס יכול לפטור עצמו אבל אם חיי"ע כדרך שנתחייב לפני זה שחייב עצמו ליתן לחתן בלי שום תנאי והחתן נתחייב ליתן יהיה החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אנוס ע"ז במה פטר מחיובו וכו' ע"כ כל זה כתב עפ"י דברי הרשב"א שנתחייב לפייס דוקא וע"ז חלק שמצד האונס יכול לפטור עצמו אם נתחייב בלי שום תנאי אפי' שהאב אנוס מ"מ במה נתפטר מהחיוב משא"כ בנ"ד שנתחייב אם יבא העיכוב מצד הבת כיון שנעשה החיוב כדינו מה לי נתחייב בדרך חו"ג מ"ל לא נתחייב בדרך חוב כי אם מעכשיו ובש"ח וכיוצא הכל כמו דרך חוב מיקרי

עוד ראיתי להרב הפוסק הי"ו שהביא דברי מרן החביב בסי' הנז' שכתב משם הרמ"ע מפאנו שאפי' באב ששידך את בתו בקנס לחוזר ובקנין ושוב הבת לא רצתה בבחור דהאב פטור מהקנס וכדבריו נראה מתשו' הרשב"א ואפשר לומר דהכל מודים בדין הרמ"ע מפאנו ומה שנר' מדברי מוהרשד"ם ומוהרשד"ך שחייבים לשלם האב או אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היינו במתנים בפירוש שמתחייב לתת לו קנס אם תחזור הבת ע"כ

וכתב ע"ז הרב הפוסק הי"ו וז"ל. והני ספרי דבי רב שהביא הכנה"ג אינם מצויים אצלינו לראות הענין במקורן של דברים דאם הרבנים הנז' קיימי בחיג"ו מ"ד הנז' מצינא למימר דע"כ לא חייבו היכא דפירשו אפי' אם תמאן הבת אלא מטעמא דהיה דרך חיוב גמור ותלה המחילה בבת ואם לא תתרצה נשאר החיוב במקומו ע"כ

וכבר כתבתי לעיל תשו' מוהרשד"ם הנז' שכתוב שהחיוב היה שנתחייב ראובן על הקנס אם יחזור בו שמעון או לאה בתו בקנין וש"ח נראה שאינו על הדרך הנז' שכתב הרב הפוסק הי"ו ובר מן דין לענ"ד נר' דאין לחלק כל מה שנעשה הדבר בש"ח: