ומצור דבש רלד

אביה לשדכה כנז' יפרע לו הקנס כמו שחיי"ע כאמו"ל וכשעמדו לדין ע"ע הקנס פסק להם הרב המורה הי"ו שפטור אביה מכל וכל ולעת עתה יורינו מו"ץ אם אביה פטור כמ"ש הרב הפו' או לא ויבא שכמ"ה ע"כ

תשובה. ידעתי בני ידעתי' מיעוט ערכי ומצבי. וריח ניר לא עדת בי. ובפרט חבילי טרדי'ן עלי אדמה אשר לא יתנוני השב רוחי כידוע ועכ"ז להפקת רצון השואל כי רב הוא אבוא בקצירת האומ"ר הנוגע לענין דינא כפי מה שהשיגה ידי יד כהה וזה החלי בעזר ה' צורי וגואלי

ואען ואומר כי לע"ד נר' שאפי' אם היה נדון דידן כנדון הרשב"א סי' תשע"א שנתחייב הפסקן לפייס דוקא שהורה שהפסקן פטור מטעם אונם וכל מקום שיש אונם אין קנס יעויין בדבריו היה נר' שאין אבי הבת פטיר ועטיר מכל וכל כמו שפסק הרב המורה הי"ו אחר המחי"ר שהרי על תשובתו של הרשב"א כתב הגאון חתם סופר בסי' קי"ד וז"ל דכל עצמו של הרשב"א בנוי על שהאב אונס דיטעון עשיתי כל מה שביכולתי ולא נתפייסה ומה לי לעשות עוד ותרקבא דדינרי אין ביכולתי וכן פירש"י בגטין ד"ל ע"א וז"ל אטו תרקבא דדינרי וכו' והרי אין לו ואונס הוא והרי פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייסה ע"כ. נמצא אי ידעינן דהוה ביכולתו לפייסה ולא עביד הרי חייב בקנס ונניח שיטעון שפייסה בכל יכולתו ולא אפשר יותר ונאמין לו זה עכ"פ אסור לו ליתן הנדן למשודך השני ונסייע כלל בשום סיוע של נישואין שהרי זה בידו עכ"פ ובתשו' הרשב"א וכו' לא נזכר כלל מהפרזת נדן ושם הוה עובדא בבת הבת והיתה יתומה ויש לה נדונייא וכל צרכי נישואיה מירושת אביה והזקן זה אינינו אלא כאפוטרופוס וכו' וכיון דטוען שלא נתפייסה מה לעשות יותר אבל היכא שהנדן משל האב לא ידעתי איך רשאי ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בשום צרה שידוכין להשני אם לא שתברר מה שנולד לה אחר שהיו אהובים זל"ז וכמו שבתשו' הרמ"ע שנודע לה שאינו בריא אולם ולא גרע מאחר נישואין אם טוענת מאיס עלי ומתבררת טענתה בב"ד ואז מחויב האב ליתן לה נדן כדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ולא להשיאה למי שמאוס לה אבל כנדון שלפנינו שהאב משדכה לאחר הרי לפנינו שאיננו אונס כי מי מכריחו לתת לה נדן ע"כ ראוי להחרים עליו שלא ליתן לה נדן ולא להתעסק בשום צרכי נישואין עד תעמוד למשפט ותברר טעם מיאוסה בראשון ויתנו לו ב"ד רשות לשדכה לאחר או לפייס הראשון וימחול וכו' אבל לא זולת זה וכו' ובכן ראוי להורות לגדור בפני פריצים הפורצים גדר עולם עכ"ת דב"ק

וא"כ בנ"ד אפי' היה מחויב כי אם לפייס דוקא הרי עמד ושדכה לאיש אחר ומאין הידים לפוטרו מכל וכל כמ"ש הרב הפוסק הי"ו ועוד אני אומר דאפי' אם היה הנדון שלנו כנדון הרשב"א בסי' הנז' היה נראה שחייב האב שיתן הקנס אם לא התנה שהרי היה טעמו דאונסה דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס ע"כ ומנהג העיר הזאת ידוע הוא שהוא כמנהג ערי פראנקואה שהאב אינו יכול לעשות קטנה או גדולה עד שמקודם הארוס והארוסה אוהבים זל"ז וכרתו ברית אומר גזרו ואח"כ עושים השידוכין ואם הבת לא תתרצה אין מעשה האב כלום כידוע כל זה. והן אמת דיש מקומות שהאב הוא העיקר בזה והבת מתרצית לכל מעשה האב או הקרובים משא"כ מנהג ערי פראנקואה כידוע. וא"כ כשנתחייב האב על בתו בנדון הנז' אין זה מיקרי אונס דלא שכיח שהרי אסיק אדעתיה שאם הבת לא תרצה אין במעשיו כלום. וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה

ומצאתי און לי להרב ג"ע בס' חיים שאל סי' י"א שכתב תוך התשובה לנדונו וז"ל ועוד אני אומר דהגם דנאמר דכונת הרשב"א דחשיב דלא שכיח וכמ"ש הרמ"ע אנן בדידן בזמנינו לא חשיב לא שכיח ודבר פלא סירוב הבנות דעין רואה ואזן שומעת רבות בנות מיאנו ונתנו כתף סוררת ואבע"א קרא בספרי אחרונים וגברא דשפיר חזי וקרא זה ישר יחזה בנדון האחרונים כמה בנות לא עשו כאשר דבר אליהם אביהם ע"כ והוא כמ"ש קצת ועדיפא מינה כתב הרב דבזמנינו לא חשיב לא שכיח. ועיין להרב כרם שלמה חאה"ע סי' נו"ן מ"ש בשם הרב מר דרור יעו"ש ומשם בארה

כל זה אם היה כנדון הרשב"א ז"ל שנתחייב לפייס את בתו ולהזמינה לחופה לזמן המוגבל. ברם בנ"ד שנתחייב אפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת אפי' לא היה כי אם בקנין לבד היה נר' שחייב לשלם הקנס כמבואר מדברי מהרשד"ם ז"ל סי' כ"ו שנשאל על ראובן שחיי"ע לנפתלי שנשתדך עם לאה בת שמעין ואם יחזור בו שמעון או לאה בתו שחייב בקנס בקוש"ח ולקצת ימים הטו את לב לאה שלא תתרצה לנפתלי ונתפרדה החבילה ועי"ש מ"ש בענין השבועה ולענין הקנס כתב הרב וז"ל לענין הקנס בלי בחינת השבועה הייתי אומר שאפע"פ שמן הדין היה ראוי להגבות הקנס של שידוכין כיון שרבותינו בעלי התוס' סוברים כן וכו' מ"מ היינו כשאב המשיא את בתו מתחייב בקנס כי הוא המבייש לחתנו או חתנו לו אבל ראובן נר' בעיני דלעולם הוי אסמכתא ולא קנה נפתלי כי היה יכול לומר אנוס אני כי חשבתי שתרצה היא ותתפייס לנפתלי וגדולה מזו כתב הרשב"א וכו' א"כ גם בנ"ד ראובן יכול לומר כן במכ"ש ואעפ"י שכבר ביאר זה נפתלי ועל כל זה נתחייב ראובן מ"מ כ"ז מענין האסמכתא שכן הוא יכול לומר שהוא חשב וכו' והטעם כי מ"ש שקנס השידוכין אין בו משום אסמכ' היינו מתרי טעמי חדא כיון שנוהגים בו כל העולם מידי דהוה אסטומותא דקמא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו כן כתבו התוס' בפ' איזהו נשך ובנ"ד ליכא חד מהני טעמי כי לא מצינו זה שינהגו שיתחייב פ' שאינו אב הבת בשביל אחר בזה אין מנהג גם טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש את נפתלי א"כ ודאי מחמת הקנס נר' בעיני שאין ראובן חייב לפרוע וסוף סוף הוי אסמכתא אבל מחמת השבועה נר' בעיני שחייב ראובן לשלם לנפתלי או לפייסו ע"כ

הנה נתבאר מדברי מוהרשד"ם ז"ל שבאב המשיא את בתו אפי' בלא שבועה נתחייב בקנס כמ"ש בתחלת דברי פיהו חכמה כי הוא המבייש לחתנו או חתנו לו אעפ"י שמסוף דבריו שכתב גם טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש לנפתלי והאי טעמא שייך אפי' באב המשיא את בתו מ"מ מתחלת דבריו הנז' מוכח שהכונה הוא שראובן לא בייש את נפתלי לפי שאינה בתו משא"כ באב המשיא את בתו דלעולם שייך טעמא דביוש וכדברי הרב מוהרשד"ם הללו כתב הרב בית דוד בסי' ל"ב יעו"ש שנשאל ביתומה ששדכה דודה שמעון בקנס ושבועה וכשגדלה היתו' מיאנה והשיב הרב שאם היה תנאי מפו' שאם יתחרט שמעון או לא תרצה היתו' שיפרע שמעון הקנס הנה בזה פשיטא שהוא חייב כי אעפ"י שמצד הקנין יש פנים לפוטרו מדין אסמכתא מ"מ מצד השבועה חייב וכו' יעו"ש

הרי מבואר מכל מ"ש שבאב המשיא את בתו ונתחייב