ומצור דבש רכד

א) כתב רמ"א בשם מהריק"ו בשורש פ"ה שאפי' קהל שהסכימו שכל מי שיקדש וכו' צריכה גט אפי' שהקהל הפקירו ממונו בפירוש אפילו הכי יש להחמיר

ועל זה אשיב דע כי אמינא ולא מסתפינה כי הגהה זו לאו רמ"א ז"ל חתים עלה. ואיזה תלמיד טועה הוסיף בה דברים מדעתו והכניסם תוך דברי רמ"א ז"ל כי הדבר לפלא נשגב ועצום שהוא כותב דברים אלו משם מהריק"ו בשורש פ"ד. ולא היו דברים מעולם שלא כתב מהריק"ו מעולם שאפי' הפקירו הקהל בפירוש את ממונו אפ"ה יש להחמיר ולהצריכה גט. ולא עלתה על לבו לכתוב כן. ולא יתכן שיאמר כן במופת חותך כאשר אבאר. והרי מהריק"ו לפניך לך נא ראה. ודברי מהריק"ו הם על ענין אחר. כלפי מה שפסק מהר"ם קאפסאלי ז"ל בנדון שאחד קידש בת ישראל בתאנה אחת וקבלתה המתקדשת ואכלתה. והדבר בא בשאלה לפני מהר"ם ז"ל והתירה בלא גט. ואתי עלה מטעמא כי הוא ז"ל כבר החרים שלא לקדש בפחות מעשרה. ולדעת הרב המורה שכיון שעבר המקדש על החרם פקעו קידושיו. וע"ז השיגו מהריק"ו ז"ל דאין כח החרם מבטל הקידושין דלא עדיף האי חרם מחרם הרמ"ה ז"ל שהחרים שלא ישא איש שתי נשים. ואטו מי שעבר על חרם רגמ"ה מי פקעי קידושיו ולא שייך בזה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שאפי' באיסורי תורה כחייבי לאוין תופסין הקידושין יעו"ש

וא"כ כל מ"ש מהריק"ו ז"ל דאין בכח תקנות הקהלות להפקיע הקידושין. איירי בקהלות שכל תקנתם היא שהחרימו שלא לקדש פחות מעשרה או שלא מדעת המורה וכיוצא בזה. דבכגו"ד העובר על תקנתם נהי דמתקרי עבריין ונלכד בחרמו. אכן הקדושין קידושין. דמאיזה טעם לא יהיו קידושין דאטו מנודה ומוחרם שקידש בפני עדים כשרים היעלה על לב לומר דמחמת רשעותו אין קידושיו תופסים. וכיון שכן מאיזה טעם נפקיע אנן הקידושין כל שמתקני ההסכמה לא גזרו רק על חלות החרם להעובר והרי חל. והם לא הפקיעו. והיאך נפקיע אנן

אכן מה דמות נערוך לדברים אלו. עם קהל שתקנו שלא לקדש כי אם ע"י הסכמתם. והמקדש הפקירו ממונו בכח הפקר ב"ד הפקר ועי"ז פקעי הקידושין דהשתא המקדש מקדש בממון שאינו שלו. דתקנה זו אימתני ותקיפא מצד הדין כל שהקהלות הסכימו כן בפירוש. ואין צורך לחזקה בנדויים וחרמות כלל. והתורה נתנה רשות לב"ד להפקיר ממון. והפקר ב"ד הפקר. ומדינא הקידושין בטלים. ומעולם לא דיבר מהריק"ו ז"ל בענין הפקעת הקידושין ע"י הפקרת ממון המקדש בכל דברי תשו' ההיא. לאמר דתקנה זו תחול או לא. וא"כ אותם תוספת דברים שכתוב בדברי רמ"א ז"ל שאפי' הפקירו ממונו בפירוש צריכה גט ומטי בה משם מהריק"ו שורש פ"ד. הם מאיזה תלמיד טועה. כי אין זה אמת ולא היו דברים מעולם. והדברים ברורים. שהמוחש לא יוכחש. לך נא ראה כמ"ש

והא לך אות ומופת חותך שלא יתכן להבין כן בדברי מהריק"ו. שהרי ראית מהריק"ו שאין בכח תקנת הקהלות לבד להפקיע החרם. היא מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תק"ן שכתב שקהל שעשו תקנה בחרם שלא לקדש אשה וכו' ועבר פ' על התקנה. ופסק הרשב"א ז"ל דקידושיו קידושין אע"פ שעבר על החרם יעו"ש. והשתא אי נימא דדעת מוהריק"ו ז"ל דאפי' בתקנת ההפקר ס"ל דאין בתקנת הקהל כלום קשה. דאטו מי לא שמיע ליה דהרשב"א גופיה בתשובה שאחריה ובתשו' אלף ר"ו הוא ניהו דקאמר לעשות הסכמת ההפקרה כדי לגדור גדר בפני פריצי הדור. ואם הוא חולק על הרשב"א היאך מביא ראיה מדבריו בסי' תק"ן. זאת ועוד א"כ הוו תרתי תשובות הרשב"א סמוכות זו לזו סתרן אהדדי. אם ענינם כאחת

אלא דהדבר ברור כנכון היום. דתקנת הקהלות בחרם שלא לקדש הוא ענין לבד. ותקנת ההפקעה ע"י הפקרת כסף המקדש הוא ענין לבד. דבתקנת הקהלות שלא לקדש אין בה כי אם משום מגדר מילתא שלא יעברו על הנימוס המדיני. ואם הוסיפו על התקנה משטח חרמים. הרי לא נגעו בגוף מעשה הקידושין עצמם רק בגוף העושה אותם. ואה"נ דנלכד בחרמו וצריך התרה וכיוצא. אכן לא ביטלו את מעשיו וזו היא שכתב הרשב"א דסי' תק"ן דעבר על החרם אכן קידושיו קידושין. אכן בתקנת הפקרת כסף המקדש. העובר על הסכמתם. דתקנה זו אימתני ותקיפא מצד הדין דהפקר ב"ד הפקר מן התורה. אפי' אם אין בה לא חרמי ולא נידויי. א"כ מטרת המתקנים היא לבטל מעשה הקידושין עצמם. מבלי ענוש את גופו של העובר. וא"כ כיון דהפקר ב"ד הפקר הרי הוא מקדשה בדבר שאינו שלו וכמו שהאריך הרחיב הדברים הריב"ש ז"ל בתשובתו המלאה לה תקף ועז להסכמה זאת. והם הם דברי הרשב"א דבסי' תקנ"א ואלף ר"ו. וא"כ הראית לדעת שבמקצוע תקנת הפקרת כסף הקידושין. לא דיבר מזה מהריק"ו כלל. ואין ללמוד מדברי ההגהה זו ענין ההפקרה כלל וכלל

ומהאמור תמהתי מאד על הרב כסא אליהו ישראל ז"ל בביאורו לש"ע אה"ע סי' כ"ח אות ז' דהקשה שתי תשו' הרשב"א דסי' תק"ן עם ס' אלף ר"ו הנ"ל דסתרי אהדדי והניחם בצ"ע. ואת אדוני הסליחה כי אין אפי' ריח קושיא כי ב' התשובות דהרשב"א הם שני ענינים נפרדים כאשר כתבתי. ולמטוניה דמר למה הרחיק קושיתו מסי' תק"ן לסי' אלף ר"ו למפריכנהו אהדדי. והרי בסי' תקנ"א ביאר הרשב"א הדבר יותר ויותר מההיא דאלף ר"ו. ושם הביא דברי רב שרירא גאון. ועובדא דעבד הרשב"א בענין הפקעת הקידושין בהפקרת כסף המקדש. וטפי הו"ל למפרך שתי תשובות זו אחר זו דסתרן אהדדי. מלהרחיק מסי' תק"ן עד אלף ר"ו

תו ק"ל דאמאי לא נתעורר בקושיתו זאת על מרן הב"י גופיה בסי' כ"ח. דבתחילה הביא דברי הריב"ש והרשב"ץ והרשב"א בסי' תקנ"א דכתב בה הרשב"א כל תקנת ההפקרה. ושכן כתבו הגאונים. ומרן הב"י העתיק תשובת הרשב"א כולה כצורתה. ואח"כ הביא לאחרונה דברי מהריק"ו שהעובר על תקנת חרם הקהלות קידושיו קידושין וה"ה לעובר על חרם רגמ"ה. דאין בכח החרם להפקיע הקידושין. וסיים מרן ז"ל ע"ז וכן כתב בא"ח משם הרשב"א יעו"ש. והדבר פלא דלא יעיר מרן דשתי תשובות הרשב"א בנדון אחד סתרי אהדדי. והיאך מרן קבצם בנדון אחד ועל איזה מהם נסמוך. אלא דהדבר ברור כמ"ש דשתי נדונות הם. וכשדיבר מרן בענין הפקעת הקידושין בהפקרת כסף הביא דברי הרשב"א בזה. וכשאח"כ כתב דברי מהריק"ו בענין חרם הקהלות לבד דאינן מפקיעין הקידושין סייעו מדברי הרשב"ץ ומדברי הא"ח בשם הרשב"א מ"ש גם כן בענין זה הגם כי לא היה צורך למרן בזה. כי מהריק"ו ז"ל הביא דברי הרשב"א והיא דסי' תק"ן. ועל דברי הרשב"א ז"ל נשען. סו"ד דברי הרב