ומצור דבש רכא

בזה כי הש"ס מלא ע"כ גדותיו מדין הפקר ב"ד הפקר. ומן התורה הוא כדילפינן מקרא דכל אשר לא יבא לשלשת ימים. ואין לנו שום ספק בזה כלל. גם הדין דמקדש בדבר שאינו שלו אינה מקודשת הוא הלכה פסוקה. ומשנה ערוכה. ואין חולק. ומאחר שבענין הממון אין אנחנו מסופקים כלל דהדין דין אמת דהפקר ב"ד הפקר. והמקדש בדבר שאינו שלו אינה מקודשת. מה ספק נשאר לנו בצד האיסור. הא הכא גבי קידושין. האיסור נמשך מחמת הממון דכסף הקידושין שנתקדשה בו ונעשית אשת איש והיינו איסורא. ואם אין קידושין אין כאן איסור מעיקרו. ואין זה דומה לאותן סוגיות דהאיסור הוא דין בפני עצמו והממון הוא ענין בפני עצמו. רק שדומים בנדון לבד. ואם כן כיון שבממון הדין ברור אצלנו דהפקר ב"ד הפקר. אין כאן עוד איסור ולא ספקו. ומה דמיון ויחס מצא הגאון התשב"ץ ז"ל נדון דידן עם הנך סוגיות. למימר דבממונא אמרינן לקולא ובאיסורא לא. דהכא הממון והאיסור חדא נינהו. וכל שבממון ברור לנו הדין פקע איסורא ממילא. והוא הרגש עצום על הגאון התשב"ץ שהוא ז"ל הביא דברי הרמב"ם שפסק שיש לכל דיין להפקיר הממון וכו' ומה מספק"ל תו

כי ע"כ מוכרחים אנחנו לומר שגם הכא בנדו"ד איכא ספקא בממון. שהרי בעיקר ההסכמה שעשו הקהל שלא לקדש ואם קידש שלא יהיו קידושיו קידושין. ולא הפקירו והפקיעו הקידושין בפי' בהסכמתם. מסתפק הגאון התשב"ץ לומר שמא לא היתה כוונת ההסכמה להפקיר הקידושין מעיקרם. ואם הם לא הפקירו בפי' אנן מספקא לא עבדינן עובדא. ודברים אלו מבוארים היטב יותר באריכות בתשו' סי' קל"ג בח"א ופה רמזם בקיצור באומרו ועוד שהרי לא אמרו בהסכמתם בפי' שהם מפקירים ממון. יעו"ש. והדברים מעתה מבוארים כל הצורך דכל שאנחנו באים לחזק תקנתם ולהפקיר הקידושין עם שהתקנה וההסכמה לא הוזכר בה בפירוש ההפקעה וההפקרה. הרי נפלנו ברשת הספק שמא לא היתה כוונת המסכימים לזה. וספקא דאיסורא הוא. אבל היכא שהפקירו הממון בפירוש והדין דין אמת שיכולים הקהל להפקיר. אין כאן ספק בדבר שאין כאן איסור ופקעו הקידושין מעיקרן. ולזה כשמצא בנוסח הרשב"א ז"ל שההסכמה מפורש בה ההפקעה וההפקרה. כתב מעתה באופן כזה אין לחוש לקידושין כלל

ומעתה הרי תלי"ת כי נתחוורו ונתלבנו דברי התשב"ץ בשתי התשובות וכולם סלקי בחדא מחתא בישובם של דברים וטעמם ונימוקם ומתוקים מדבש ונופת צופים זי"ע

ו) היא דעת נכדו של התשב"ץ בתשו' יכין ובועז ח"ב סי' מ"ו דף פ"ה ע"ג שנשאל בנדון כזה שהקהל תקנו שלא יקדש בלא הסכמתם. והמקדש יהיו קידושיו בטלים. והשיב שאם באנו לידי מדה הזאת הקידושין קיימין משום דבעינן ב"ד דאלימי וכו'. ואם היה כתוב בהסכמתם של הקהל שהם מפקירין הממון היה אפשר לבטלם. ועכ"ז כתבו קצת המחברים ז"ל אפי' תהיה ההסכמה על אופן זה אין לעשות מעשה בדבר. והרשב"א שכתב דעתו בתשובה שהצבור יכולין להפקיע הממון זה אמת הוא. אלו היתה הסכמתם כמו שכתוב בתשובה. כי לשונם לחוד ולשון תשובתו לחוד. כי הוא כתב שהצבור יכולים להפקיע כל ממון שינתן לשום אשה הפקעה גמורה והפקר גמור. אא"כ תקבלם האשה מדעת אביה או בפני פ' ופ' ע"כ. ובאמת בתקנה זו נתבטלו הקדושין לגמרי. הרי לדעתו ז"ל לא יועיל אלא אם הפקיעו הממון בלשון הסכמתם. אבל לשון הפקר לא הפקיע הקדושין. זה הוא מה שהדעת סומכת עליו. והאמת יורה דרכו עכ"ל

הרי שהרב ז"ל דעתו בזה שאם תהיה ההסכמה בלשון הפקעה והפקרת הממון בפי' בנוסח ההסכמה נתבטלו הקדושין ואין לחוש כלל. ואולם מ"ש אבל לשון הפקר לא הפקיע וכו' לא הבינותי דב"ק. ואולי ט"ס יש וצ"ל אבל לשון אחר מהפקר לא הפקירו. ור"ל שכל לשון שיכתב בנוסח ההסכמה חוץ מלשון הפקרה לא יפקיע הקדושין והדברים ברורים

הן אמת כי בתשובה לעיל סי' כ'. נראה ממש ההפך. שאחר שהוא ז"ל נתן הכח לצבור ככח ב"ד וכל יחיד דמקדש אדעתא דצבור מקדש. וא"כ הצבור שגזרו שכל מי שיקדש נגד הסכמתם שלא יהיו קידושיו קידושין הרי הפקירו ממון המקדש. וכיון שאינו שלו לא נתן לה ולא כלום. וכן היא דעת הרמב"ן וכו' והרשב"א כתב בתשובה שהצבור יכולים להפקיע כל ממון שינתן לשום אשה הפקעה גמורה. והפקר גמור. אע"פ שהצבור יש להם כח קדושין כאשר כתבנו מיהו כתבו קצת מפרשים שדבר זה אינו אלא להלכה אבל לא למעשה וכן הריב"ש כתב לענין מעשה אין לסמוך ע"ז וכתב שכן כתב הרשב"א וכן כתב א"ז התשב"ץ אין אנחנו יכולים לעשות מעשה בצבור שהפקיעו קידושין. וכן שמענו שלא נעשה מעולם עכ"ל. ודב"ק בתשובה הזאת הם נפלאים מאד. חדא שלא מצינו שום פוסק כלל שחלק על הרשב"א באופן שתהיה ההסכמה בלשון הפקרה והפקעה שלא תועיל להלכה ולמעשה. והרשב"א גופיה הורה לעשות כן בעירו כמפורש בסי' תקנ"א. ומי הם המפרשים שחלקו עליו. ומ"ש הריב"ש. את אדוני הס"ר כי הלא הריב"ש הרבה להחזיק עמודיה של ההסכמה זו. אלא דלמעשה היה הוא ז"ל חוכך להחמיר אם לא בהסכמת הרבנים של הגלילות. וענותנותיה דמר היא שהביאתו לומר כן. ובר מן דין הא כתיבנא לעיל בהוכחות ברורות שהריב"ש ז"ל לא ראה תשו' הרשב"א דאלף ר"ו שכתב דהסכמת הפקר הקדושין תועיל בבירור. וכמ"ש המעיין לעיל. ומ"ש שכן כתב הרשב"א וכוונתו לומר שגם הרשב"א כתב שאין לסמוך ע"ז להפקיע הקדושין. בי אדוני הרי הריב"ש לפנינו ולא חזינא כי האי סימנא ורק הריב"ש הביא תשובה אחרת (אלף קפ"ה) דלאו בכל דוכתא אמרינן אפקיענהו לרבנן לקידושין מיניה אלא היכא שהם אמרו כן. וע"ז מחלק הריב"ש בסי' שצ"ט דהכא בנדון ההפקרה שנא ושנא. שהרי אין אנחנו צריכים לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקיענהו לקדושין מיניה. שהרי כשהפקירו ממונו של המקדש הרי הוא מקדשה בדבר שאינו שלו כגזל וחמס שאינה מקודשת. אכן בנדון ההפקרה הרשב"א גופיה הוא אבי ההסכמה דהפקעה והפקרה. כמבואר בתשו' אלף ר"ו. ולדברי הרב יכין ובועז סי' כ' א"כ שתי תשובות הרשב"א סתרי אהדדי

ומ"ש שכן כתב א"ז התשב"ץ לא מצאתי מקום ישוב לדברים אלו שהרי התשב"ץ גופיה בח"ב סי' ה' הסכים כדעת הרשב"א דבהפקרה נתבטלו הקידושין לגמרי. ומה שפקפק באותה תשובה וכן ההיא דלעיל דסי' קל"ג. הוא משום שהקהל לא הזכירו בהסכמתם ותקנתם שהם מפקירין ממון וכו' ובכגו"ד ע"ז כתב דלא עשו מעשה להפקיע קידושין ע"י תקנת הקהל. אכן בנדון שהקהל הפקירו ממון המקדש נגד הסכמתם לא דיבר מזה הגאון התשב"ץ ולא ע"ז נשאל מעיקרא. והרי לאחרונה פסק כהרשב"א דנתבטלו הקידושין

ואם נפרש כוונת הרבנים יכין ובועז בסי' כ' דשקו"ט על נדונם שנשאלו עליו שאין