ומצור דבש ריט

החכם והזקן שבעיר. דאיכא תרתי הסכמת הקהל ובי דינא דאלים וכו' ואין אנחנו צריכים בזה לטעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. שאין אנחנו צריכים לטעם זה אלא בהיות הקידושין קידושין גמורין. ומפאת איזה ענין שאירע בגט והיה מן הראוי שיהיה הגט פסול וכו' כההיא דריש כתובות בתקנת עגונות ופרוצות וכו' בהנהו הוא דאמרינן שאעפ"י שהקידושין היו קידושין גמורים ראו חכמים להפקיעם למפרע וכו' אבל בנדו"ז שהקהל בפירוש הפקירו המעות הרי קדשה בגזל ואין קידושיו קידושין ועוד שאפי' אם היינו צריכים בכל הפקעת הקידושין לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. הנה יש לנו לומר ג"כ כל דמקדש אדעתא דקהל מקדש. וע"פ תקנתם הוא מקדש כמו שמצינו שהמקדש סתם מקדש על דעת מנהג העיר. והכי אמרינן במציעא פ' המקבל. ולפי זה עלה בידינו שיכולים הקהל לעשות תקנה זאת והמקדש כנגד תקנתם אין קידושיו קידושין ואינה צריכה גט. זהו מה שנראה לי בנדו"ז להלכה. אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי לחומר הענין אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלימטן שיבא מכשורה עכ"ל ותשו' זאת הזכירה מרן שם בב"י סי' כ"ח בקצר אמיץ. ואולם אנן הוכרחנו להעתיק ממנה כל הכתוב לעיל מפני כמה הלכתא דיש להתלמד מדב"ק לנדונינו

ודע שאע"פ שהריב"ש ז"ל סיים בדב"ק שלמעשה היה חוכך להחמיר. כבר עמד על זה הרב מהר"מ אלשקר ז"ל בתשו' הנ"ל סי' מ"ת דק"ט ע"ב אחר שהביא תשובת הריב"ש הנ"ל כתב וז"ל ולפיכך אם נמנו וגמרו כל אותה מדינה ורבניה עם הסכמת כל הקהלות או רובן לסמוך אהני אשלי רברבי לגדור ולקנוס כל המקדש כנגד הסכמתם וכנגד תקנתם. ולהפקיע הקידושין ולהפקירם עד עולם או עד איזה זמן שירצו. גם אני אצא בעקבותיהם ואענה אמן אחריהם ואכנס בעובי הקורה ולא בשיבא מכשורה. אבל בהסכמת קהל אחד קדוש מקהלות המדינה לבדם לא תבוא נפשי בסודם יעו"ש. וכפי זה אם תהיה ההסכמה כללית מכל הקהלות יחד שפיר דמי וכמש"ל. וכפי זה הרי מצינו עוד פוסק גדול שמחזיק במעוזה יעו"ש. וא"כ יהי

ד) תשובת מהר"ם אלשקר ז"ל בסי' מ"ח דסבר לה בשופי אם רק תהיה בהסכמת כל הקהלות ודו"ק

ה) דעת הגאון התשב"ץ ז"ל בח"ב סי' ה' וז"ל. שאלת צבור שהסכימו שכל מי שיקדש אשה שלא מדעת חבר עירם וזקני הקהל שלא יהיו קידושיו קידושין. אם זה דומה למ"ש בגמ' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ויהיו יכולים מכח הסכמתם להפקיע הקידושין. וגם בהסכמה זו הטילו חרם לעובר עליה. תשובה. כל מקום שאמרו בגמ' אפקיענהו לקידושין מיניה. הפירוש הנכון הוא מפני שיש רשות ביד ב"ד להפקיע הממון ההוא. דקי"ל הפקר ב"ד הפקר. וכיון שהפקרן הפקר אינו ממון שלו. והרי לא קדשה בכסף שלו ואינה מקודשת כלל. וא"כ אנחנו יכולים להמשיך הענין הזה להסכמת הצבור. שהרי הצבור יכולים להפקיר ממון של כל אחד מבני קהלם ובכל דור ודור יש כח לכל ב"ד להפקיר הממון שיש לו בעלים. דיפתח בדורו כשמואל בדורו. וכן הסכימו האחרונים ז"ל דלענין פרוזבול שתיקן הלל משום טעמא דהפקר ב"ד הפקר דלא בעינן ב"ד כבי דינא דסורא ונהרדעא דאלימי לאפקועי ממונא. אלא כל בי דינא רבא באתריה כותב פרוזבול ומפקיר ממונא ושכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל יש לו לדיין תמיד להפקיר ממון וכו' וא"כ הצבור שגזרו שכל מי שיקדש שלא מדעת גדוליהם שלא יהיו קידושיו קידושין הרי הפקירו ממון המקדש וזיכוהו לאשה ע"מ שלא יזכה בו המקדש כיון שאינו שלו לא נתן לה כלום משלו. ומה שנתן זכתה בו מן ההפקר. ויכולין הצבור לעשות כן מפני גדר ותקנה כדי שלא יקפוץ הדיוט אחד ויפתה נערה בת טובים ויקדשנה בצנעא ואם ההסכמה קדומה הרי כל אחד ואחד קבל על עצמו כן והדבר יותר פשוט. זה הוא הנראה משורש ההלכה אלא משום חומרא דעריות יש לחוש שמא בעינן ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא כר"א ור"א ואם לענין ממון אנחנו סומכין בהפקעה זו בכל ב"ד. אפי"ה בענין קידושין יש להחמיר כדאמרינן בפ' המדיר ובפ' המפלת ובפ' חזקת ובפ' התקבל ובפ' כל הגט. דתנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ולא מפני שאנחנו מדמין נוכל לעשות מעשה. ועוד שהרי לא אמרו בהסכמתם בפירוש שהם מפקירין הממון וכו' וכן שמענו שלא נעשה מעשה לעולם בדבר אעפ"י ששמענו שהרמב"ן נשאל ע"ז ע"פ והשיב כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וא"כ יש לדון מזה שצריך לחזור ולקדש ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם. ולענין החרם צריך להתירו אתר שינהוג נידוי. ואם לא פירשו בהסכמתם שאם עבר וקידש אין קידושיו קידושין בזה כתבתי בתשו' שיש להסתפק אם דעת הצבור להפקיע או לא. ואין הדבר יוצא מדי ספק. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שהצבור יכולים להפקיר כל ממון שינתן לשום אשה הפקעה גמורה והפקר גמור. אא"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה ובפני פ' ופ' הכל כמו שירצו ובתקנה זו נתבטלו הקידושין לגמרי אם לא נעשו כמו שתקנו עכ"ל

המתבאר מתשו' הגאון הרשב"ץ בתשובה הנ"ל שאם הקהל הפקירו הקידושין בפירוש בתקנתם אא"כ תקבלם בפני פו"פ כמו שתקנו. נתבטלו הקידושין לגמרי וכדעת הרשב"א ז"ל. ואין לחוש להם עוד. והוא ז"ל הקל בדבר יותר מהריב"ש ז"ל. דהריב"ש ז"ל אפי' בהסכמת ההפקרה בפירוש חוכך להחמיר למעשה אם לא בהסכמת כל הגלילות כמש"ל. אבל הרשב"ץ הסכים לתשו' הרשב"א בפשיטות. ואינינו רחוק לדעתי לומר דהריב"ש ז"ל לא היתה בידו תשו' הרשב"א דסי' תקנ"א ודאלף ר"ו שפסק הרשב"א בפשיטות דבהסכמת הקהל בפשיטות להפקיר ליכא למיחש למדי. ומופת חותך ע"ז שהרי הריב"ש ז"ל הביא דברי הרשב"א ז"ל בתשו' שכתב דלאו בכל דוכתא אמרינן אפקיענהו לקידושין מיניה כי אם במה שמצאנו מפורש בדברי רז"ל. ומטעם זה האריך הרשב"א ז"ל למקדש בפני פסולי עדות דרבנן שצריכה גט וחלק על הרי"ף ז"ל. והוכרח הריב"ש לחלק. דבנדו"ד אין אנחנו באים להפקיע הקידושין מטעם שהוא עשה שלא כהוגן ואפקיענהו רבנן לקידושיה מיניה. אלא כאן הטעם שהקהל בפירוש קנסו אותו והפקירו הממון ההם ואיבדו זכותו והו"ל כקדשה כנז"ל עכ"ל. ואלו היתה בידו תשו' הרשב"א דסי' תקנ"א ואלף ר"ו לא היה צריך לחלק בין נדון דידיה לנדון הרשב"א מסברא דנפשיה, שהרשב"א גופיה כתב בתשו' הנז' שכאשר תהיה ההסכמה של ההפקרה בפירוש בתקנת הקהל הרי הוא מקדשה בגזל ואינה מקודשת וכדכתב הריב"ש דברים אלו מדידיה. וטפי היה לו להסתייע לנדו"ד אשר הוא מבקש להפקיע הקידושין אם הקהל הפקירו בפירוש