ומצור דבש רטו

באשה שהלך בעלה למדה"י ועדיף מנ"ד דהתם נתברר בבירור שבשעה שזינתה כבר מת בעלה. ובברכ"י בא"ה סי' י"א הביא משם הפרי הארץ סי' ב' שהעלה להתירם מדינא. והרב שם הביא ראייה ממ"ש בנדה דנ"ב והיא ראייה עצומה להתיר אף שהרב כתבה בדרך לכאורה. וזה נראה שהיה כוונתו של מז"ה הגדול ז"ל בישר"ל א"ה אות א' שכתב שהברכ"י פשיט ליה להתיר. וכן הבין הפ"ת בסי' י"א ס"ג

ואנכי חזון הרביתי מ"ש הרה"ג מ"א נר"ו שתמה על מעכ"ת שלא ראית הדברים בשורשם. והאמת כי הנכון והישר הוא לראות סברות הפוסקים במקורם. כי רבני המאספים מביאים בקיצור הדברים. אבל בדין זה בחנם החריד עליך החרדה הגדולה הזאת. אחרי שהגאון חיד"א ז"ל לא חלק על עיקר הדין אלא בראיותיהם וסו"ד הביא ראייה ברורה להתיר כיעו"ש. והנה כל הספרים שציין בברכ"י שם אינם מצוים אצלי ואם רב נהוראי גאון הרב המשיב נר"ו ראה כל הדברים במקומם ושורשם. אין הדברים מכוונים למה שכתוב בברכ"י. כי שם כתוב שהמוצל מאש נסתפק בזה. ולא כתב שהרמ"מ התיר כמ"ש הוא נר"ו. גם מ"ש שהביא דברי הרב פרי הארץ שאסר והברכ"י דחה דבריו. גם בזה לא כיון יפה שהברכ"י לא כתב שאסר הרב פרה"א. אלא שהביא ראיות לאסור ולהתיר ודחאם וסו"ד העלה להתיר. גם מ"ש שהביא דברי המ"מ שהתיר וחלק עליו. אינו כי לא חלק עליו ולא כתב שהמ"מ התיר אלא שעמד בזה והביא ראייה להתיר והרב המחבר דחאה ואין ס' משאת משה ופרי הארץ מצוים אצלי לראות הדברים בשורשם. עכ"פ הדין דין אמת כמ"ש הרב הפוסק רח"ם רחמתי"ם נר"ו ואפריון נמטייה. ומ"ש הרב המשיב אהרן אחי נר"ו לומר שנ"ד עדיף שלא כיוונו כלל לדבר עבירה ומעולם לא נזדקקו לזה אלא עד אחר עבור שנה או שנתיים וכו' אני אומר כי אין בירור לזה מהזכ"ע כמש"ל. ועכ"פ הם כיוונו לאיסור אחרי שעברו על התראת ב"ד וצריכים לכפרה כמ"ש בהגהותי לס"ה ישרי לב חיו"ד או' ס' ואכמ"ל

זאת תורת העולה כי אחרי שהעד הזה לא בא בזמנו להעיד בב"ד כאשר החיוב מוטל עליו. ואחרי שהאשה הזאת עברה על התראת ב"ד וישבה עם הבועל זה כ"ג שנים והולידה בנים ובנות. אשר אם היה כח ב"ד יפה היו כופים אותם להפרד זה מע"ז כיון שדינא יתיב שאפילו אם נישאת תצא כיון שבאותו זמן עד אין בה אפילו עבד או שפחה. ואם היתה נישאת אפילו ע"פ הוראת חכם היו חייבים להוציאה מבעלה ובניה ס' ממזרים כמ"ש הרדב"ז בח"א סי' תקכ"ו. וגם עדות העד הזה בעת שהגיע הבת לפרקה וגזרו הב"ד להתרחק ממנה. ולא קודם לכן. יש בו חשש. ואחרי שיש מי שחושש דלא אמרינן בה דייקא ומנסבה ולא מתירינן לה בעצמה וכ"ש לבניה שהוא דבר שבערוה וצריך עדות גמורה. ואף שהראנו פנים להתיר. מ"מ היכא דאפשר לברר. נר"ל שצריכים לברר העניין באר היטב. ואחרי שמבואר בעדות העד שבמקום ההריגה נתפסו הרוצחים וגם הוא נתפס עמהם. וידוע כי בכל בתי המשפט כותבים כל הפסקי דינים. המצוה מוטלת על הב"ד לשאול ממקום המשפט העתקה מכל הנכתב שם בענין הריגת השני ישראלים האלו. ועיין שבית יעקב ח"א אה"ע סס"י צ"ח ובח"ב סי' קפ"ו ואכמ"ל. ובכן יצא הדין לאורה כמו שביארנו. זהו הנראה לע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר: הכ"ד החותם פה נ"א יע"א בש"א לח' תמוז התרס"ו כאן שנה לא תסו"ר מן הדבר וה' יברך את עמו בשלום: הצעיר אליהו חזן ס"ט (מקום החותם

) אחר החיתום כן בא אלינו הרב המובהק בנש"ק כמהר"ר יוסף ענתבי נר"ו מתושבי מצרים יע"א והעיד בגודלו כי זה קרוב לט"ו שנים באו שני עדים להעיד על עגונא זאת ולפי הרשום בזכרונו היה בו כדאי להתיר העגונא. והוא היה אחד מהב"ד שחתם בקב"ע. גם הודיעני הרב הפוסק רחימ"א דנפשאי נר"ו כי לא דקדקו בסידור השאלה שמובן ממנה שהעד הזה בא להעיד על התר הבנים יען הבת כבר הגיעה לפרקה. והאמת לא כן כי לא בא אלא בעבור האשה יען הבת עודנה קטנה כבת עשר שנים. והטעם שלא בא העד קודם לכן הוא מפני שלא נמצא בעיר. וגם כתב להממשלה לקחת העתקה מהפס"ד בענין הנהרגים. ולא השיבו דבר יען קשה למצוא הפנקסים מזמן כ"ב שנים מו"מ. ובהצטרפות כל זה נראה שיש מקום להתיר את האשה הנז' להנשא כדת של תורה. אחרי שלכ"ע יצאה מאיסור תורה. וציי"ם: סימן ו' הלכות קידושין קונטריס גדר קדושה. בהסכמת הקהלות בהפקעת הקידושין

שאלת ממני הידיד לחוות לך דעתי במה שהסכימה דעת הקהל ביום האסיפה כללית שהיתה בחוה"מ דחג הפסח התרס"א בבית מדרשינו ואנכי הייתי עמהם. להנהיג מכאן ולהבא בקהלותינו הפקעת הקידושין והפקרת כסף הקידושין באופן המועיל ע"פ דין תוה"ק. לכל בר ישראל אשר דר עתה במצרים ואשר יבואו ואח"ז לדור עמהם. אשר יקדש שום בת ישראל בלתי רשות המורה צדק אשר בעיר ובלתי רשות אביה ובלתי עשרה מישראל וכו'. כפי התנאים שהסכימו עליהם כל הקהל הנז"ל וכאשר תראה בנוסח ההסכמה אשר שם מבוארים תנאי הקידושין באיזה אופן יחולו ובאיזה אופן הם מופקעים. הנה היא לפניך בסוף הפסק

והסיבה המכרחתם לבוא לידי כך כי רבות שבעה לה נפשינו ממפריצי הפרצה הנותנים עיניהם בבנות הארץ ולוכדים אותם ברשת ערמתם. ולחלל כבודם באופן משחת זר ומוזר. וזאת מודעת כי פה מצרים יש תקנה קדומה מדורות לפנים עשויה במשטח חרמים. שלא לקדש כי אם בשעת ז"ב. ותקנה זאת הזכירה הגאונים מהר"י בי רב סי' מ"ב ומהר"ם אלשקר ז"ל סי' מ"ח יעו"ש. אשר היו מנדים את המקדש והעדים יעו"ש. ובבואי לשרת בקדש פה העירה חזרנו לחדשה בש' התרנ"ג בפ' וארא בהסכמת ראשי הועד ונשיאי העדה העי"א והוכרז כרוז ביום שבת קדש בגזרת נח"ש לכל העובר על התקנה לקדש שלא בז"ב ועשרה מישראל והודעת ב"ד וכתובת אירוסין וכו'. והעובר על