ומצור דבש ריא

באים על עין המים אשר בשדהו ושם ינוחו ושם יאכלו לחם. וככתוב כ"ז בהקב"ע צא ולמד כח אהבתו אליהם כי מסר נפשו להצילם מיד אויב בפעם ראשונה. והשיבם את האוייבים אחור. עם כי הוא אחד והרוצחים שלשה. ואפי' אחר שמצאם הרוגים אח"כ על עין המים. רב את ריבם. ומיראתו מהם אח"ז שתק כאשר כ"ז מפורש בהקב"ע. השני. שהגוי מסל"ת שמתו וקברם בשדהו. ואעפ"י שהוא והרוצחים קברו אותם אין בכך כלום. וכמ"ש הריב"ש הביא דבריו מר"ן בד"מ סוף הלכות גירושין. וא"כ הגוי הזה מעיד שמת וקברתיו. מעתה עמוד נא עמדי ואראך את התועליות היוצאים מהשני דברים שזכרנו לפתוח פתחי היתר לרווחה בשגם לא הזכיר שם אביהם ושם עירם וכו' ולעזור על ידך אבא לבאר לך תועליותיהם לענין דינא בעהי"ת

דע. דעל סברת הרמב"ם שהצריך בגוי מסל"ת שאומר שהיהודי שיצא עמי מת. צריך שיאמר וקברתיו תמהו עליו כל הפוס' ורבינו הטור בראשם כמ"ש בסי' י"ז. והרב המגיד תירץ דהטעם שהצריך הרמב"ם מת וקברתיו מפני שלא הזכיר הגוי שם היהודי ואינו מכירו אבל היכא שהגוי מכירו אצ"ל וקברתיו. ועיין במרן הכ"מ שם בהלכה זו (פרק י"ג מהל' גירושין הל' כ"ה) כתב שדברי ה"ה בחילוקו זה כ"כ הר"ן והריב"ש בתשובותיהם שכשהגוי מכירו אצ"ל כי אם מת. ובאר שם הטעם דבמכירו לא חיישינן בדדמי יעויי"ש

הראת לדעת שכאשר יעיד הגוי מת וקברתיו א"צ להזכיר שמו והכא בנדו"ד תרתי איתנהו למעליותא שהגוי מכירו היטב בלי ספק והזכיר שמו שאמר יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. וגם אמר מת וקברתיו. וכאשר העיד שמת וקברתיו תו לא צריכנא לשום אחד משלשתן שהוא שמו וש"א וש"ע דהא ליכא לספוקי בדדמי. כמ"ש מרן ז"ל כמש"ל. וכ"ש הכא דקאמר שמו. ומת וקברתיו דלא בעינן תו מידי

וכן ראיתי למר"ן ז"ל בתשובותיו לאה"ע בדיני גוי מסל"ת תשובה ב' דק"ז ע"ג. בנדון שלמה כרוב שאעפ"י שלא אמר שם עירו ולא אמר וקברתיו וכתב שם מר"ן דא"צ להזכיר שם עירו כיון ששלמה כרוב היה ידוע להם ונודע שעליו היו מדברים והוא הנודע להם באותם המקומות דהו"ל כמזכיר שם עירו יעויי"ש. וכ"ש בנדו"ד דמכירו ואיכא גם מת וקברתיו והזכרת שמו דלא בעינן תו מידי יותר מזה

עוד אני אומר דבנדו"ד הרי כמזכיר שם עירו. ולא רק כמזכיר. רק הזכיר כמעט. מתרי טעמי תריצי ראשונה כיון שהגוי אמר במסל"ת שבכל יום השוק היו באים אצלו ואוכלים ע"ע המים "וסירנה מערפ'א" וא"כ היה הגוי הזה בעל אכסנייתם בשדהו כל יום השוק. וכיון שזה דרכם של ההרוגים הנז' שהיו מסתחרים ומסבבים בכפרים וחוזרים לשבות בבתיהם בכל שבוע ושבוע דבר נמנע הוא שגוי כזה אשר בכל יום השוק הולכים אצלו. אשר לא ידע מקומם איה הוא. ובאשר כי הגוי המסל"ת מספר כ"ז להעד אליהו מלול אשר הוא מתושבי מצרים אשר כבר נודעו זל"ז ובדבריו עם היהודי הנז' הוא מדבר על דבר ידוע. קצ'יית יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. ודאי שעל אלו שהם מבני מצרים הנודעים לאליהו מלול שהוא מבני מצרים ונודע לו מאורע שלהם הוא מדבר. דאל"כ הו"ל לומר להגוי. קצ'יית ב' יהודים אשר האחד שמו פ' והשני פ' אני תפוס. וכו' אכן לדבר על דבר ידוע. ודאי שבדעת הגוי שהיהודי מכירם. ויודע עניניהם. באשר הוא מעיר הנהרגים. ושכן כתב מהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' נ"ג בנדונו. ביו"ט הנהרג שהגוי המסל"ת לא הגיד. לא שם עירו ולא שם אבותיו. וכתב הרב ז"ל דאין צורך דהא כשמדבר הגוי עם העד היהודי הנודע שהוא מסאלוניקי. בלי ספק שעל יו"ט הנהרג שהוא מסאלוניקי הוא מדבר. דאל"כ הול"ל יהודי אחד ששמו יו"ט אירע לו כו"ך לא לומר היהודי יו"ט בה"א הידיעה יעויי"ש וכן כתב עוד מהרשד"ם בסי' נ"ז כדברים האלה בנדון אחר יעויי"ש ומצאת כי תדרשנו בדף ס"ח בתחילת ע"א בשם מרדכי. וגדולה מזאת כתב מהרשד"ם ז"ל עוד בסי' קס"ה בנדון הרוגי הספינה שנהרגו ע"י יוונים ובתוכם היה יהודי אחד סופר הספינה ונקרא יאמג'י ר"ל סופר הספינה והתיר הרב את אשתו ע"י גוי מסל"ת שזכר בעדותו שם יאמג'י. והעדיף אותה הרב משמו ושם אביו יעו"ש

וכן כתב הרב שער אשר בתשובה סי' ט"ז בסוף התשובה בד"ה תו איכא טעמא לשריותא. וכתב שכן כתב מהר"ם מלובלין שכיון שהגוים מכירין להעדים שהם מעיר ב'אר לפי שהיו רגילים עמהם. וכן מכירים לההרוגים שהיו רגילים עמהם א"כ מסתמא כשדברו הגויים עם היהודים דרך התאוננות על הריגת היהודים פשיטא שלא כיוונו אלא על אותם אנשים שהם מיושבי עירם של העדים. ושפיר הו"ל כמזכיר שם עירו יעויי"ש. וכ"כ הרב משפט צדק ח"ב סי' ס"ג הבי"ד הרב כנה"ג בהגה"ט אות רט"ו וכאשר נזכר גם בדבריך אחי

וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דהכא נמי בנדו"ד כיון שהגוי מדבר על הידוע עם אליהו מלול הנודע לתושב במצרים ומסל"ת על ההרוגים אשר הם מבני מצרים שפיר הו"ל כמזכיר שם עירו

שנית והיא יותר חזקה מהראשונה שכאן בנדו"ד הרי מוזכר שם עירם. שהרי בתוך קב"ע הגוי המסל"ת ספר בדבריו שאחר שקברו ההרוגים הוא והרוצחים וכל אחד הלך לדרכו. אח"כ כאשר באו נשותיהן של ההרוגים ובניהם והקימו הזעקה מצד הממשלה. הממשלה חפשה אחרי הרוצחים ונמצאו וכו' והדבר ידוע שנשותיהם של ההרוגים באו ממצרים וע"י כתב הממשלה ממצרים שלקחו בידם למושל המחוז ההוא. ועי"ז ממשלת המחוז ההוא חפשו אח"כ בגיא ההריגה כמוזכר בהקב"ע וא"כ הרי הגוי מזכיר עירם של ההרוגים. כיון שהזכיר שבאו נשי ההרוגים לחפש אחרי המתים וידוע שהנשים באו ממצרימה וא"כ מוכרח הוא שגם בעליהם שנהרגו ממצרים הנה וזה ברור. ועיין מהרשד"ם סי' ד"ן בנדונו שהמת היה שמו מרדכי והגוי לא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו ורק אמר אם יתבע דניאל אחיו את דמו כנראה בפירוש לפי שהוא בן עירו שהיא אישקופייא. והו"ל כאלו אמר מרדכי אחי דניאל מאישקופייא יעוי"ש

עוד נלע"ד לומר דהכא בנדו"ד שהגוי יודע בשמם יעקב לקוצייר ושמואל אל עאגז דזה הוי ככינויו שאעפ"י שסימן קטן או ארוך אינן סימנים מובהקים וכמ"ש רמ"א בהג"ה לסעיף כ"ד יש לחלק ולומר דהאי דקאמרינן שארוך וגוץ אינו סימן. היינו אם הגוי נותן סימנים אלו לגוף המת אחר מיתתו ר"ל שאם חקרנו את הגוי מה היו סימניו של מת זה אם אומר שסימנו שהיה קצר או ארוך אינו סימן. אבל כל שהגוי מזכיר בשם ליווי את שם העצם תמיד עם קוצר קומתו כאחת. כהכא בנדו"ד שהוא קורא אותם כן יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז נראה דשם קוצייר הוא בפי הגוי לכינויו. ובשם הכינוי הוא מכירו בחייו ובמותו ומדבר בו כאלו מדבר על הידוע. א"כ הו"ל כינויו אצלו. והרי כתבו הפוס' דשמו וכינוייו עדיף משמו ושם עירו וכמ"ש הרב הכנה"ג בהגה"ט סי' רמ"א ורמ"ז יעויי"ש. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א בתשו'