ומצור דבש כא

ולתשמיש. ואינם מיוחדים לתכשיט. שכן כתב שהרואה אומר שלצורך תשמיש הוא מוציא כלומר שהוציאם כדי לפתוח בהם ארגזו ותיבתו. ואם הם של כסף. שהרי אנשים עשירים עושים מפתחותיהם של כסף והם עשויים לתשמיש לפתוח ולסגור. ואינם מיוחדים להתקשט בהם. וזה ברור בדבריו

וא"כ מה דמות תערוך להבתי עינים אשר תכשיטן ותשמישן אחד הוא שאינם עשויים כי אם להקל על האדם צער ראית עיניו. וזהו תכשיטו וזהו תשמישו. ואין להם שום תשמיש אחר זולת לבישתן. ומתקשטים בהם בני אדם לבלתי יצטערו ע"כ דבר שרואים ואינם מבחינים מה הוא מרחוק כי אם דוקא על ידיהם כידוע. ובאשר דרך לבישתן הוא יוצא בהם. מחשבת פיגול הוא לחשוב שהם משאוי גם בלבישתן. ולתלות סברות דחויות כאלה בגאוני עולם כמר"ן רמ"א ז"ל מה שלא נזכר בדבריהם מעולם. הס מלהזכיר

ב) שכל מה שכתב מר"ן ז"ל דבריו לפי היש מתירין לחוד. היינו שהמתירין הפריזו על המדה לצאת גם בתיק שבו הבתי עינים והם ב' גופים זה בתוך זה. וכולי האי לא שרינן דאין להם ללמוד מדין המפתחות דהתם דבר ההוא שתולין עליהם הרי הוא נגלה לעין כל ונראה שהוא תכשיט עכ"פ. אבל זה בתוך זה לא. ואה"נ לדעת היש מתירין שאם שניהם נגלים התיק וגם הבתי עינים ושניהם תלוים בשלשלת של כסף. לא היה מר"ן ז"ל קורא תגר עליהם דשרו להסומכים על ס' היש מתירין. ומצאתי הדבר מפורש בהגהות מהריק"ש ז"ל בסי' ש"א וז"ל ואם הם שני גופים כגון בתי עינים ותיקן אפי' הבתי עינים של כסף וגם התיק של כסף יש לאסור הבתי עינים מכוסים אם לא שיהיו נגלים גם הם גם התיק וכל זה לסברה זו עכ"ל. וכבר נודע שהרב הגהות מהריק"ש הם לקוחי' מדברי הב"י עצמו וכמ"ש הרב גו"ר ביו"ד כלל א' סי' ג' והבי"ד הרב יד מלאכי בכללי המפרשים אות ל"ח יעו"ש. ובכן דברים אלו שכתב מהריק"ש הם פירוש דברי מר"ן במ"ש כי הם ב' גופים ואסירי. ור"ל דדוקא כשהם גוף תוך גוף הוא דאסירי דלא דמו לדין המפתחות. אבל אם הם נגלים שרו לדעת היש מתירין אפי' שאינו לובשן כדין המפתחות של כסף דשרו

וכפי"ז זאת היא שעמדה למר"ן ז"ל לתמוה על הנושאים תיק בתי עינים עם הבתי עינים בתוכן דהוו גוף תוך גוף ואינם נגלים רק מכוסים. וכל הך שריותא יתירה רצו ללמוד מדין היש מתירין במפתחות של כסף. וע"ז קאמר מר"ן דאין דמיונם עולה יפה. דהגוף תוך גוף הוי משאוי אפי' להיש מתירין. ולפחות יהיו שניהם נגלים ותלוים

אכן אם אין כאן לא תיק ולא תלית בתי עינים בשלשלת. הוא דין חדש אשר לא דיברו בו הסומכים על היש מתירין. ולא חלק עליהם מר"ן ז"ל מעולם בזה. וחזר דינו לדין תכשיט ומלבוש פשוט. אשר מרן גופיה התיר כל אשר הוא מלבוש ותכשיט. כמבואר בסי' ש"א וש"ה. ומי הוציא את הבתי עינים בלבישתן מדין מלבוש ותכשיט. זה לא נאמר ולא יאמר. אם לא בראיה ברורה. והרי אין בידך ראיה לאסור מלבוש ותכשיט

ג) אל יעלה בדעתך שכח ההיתר בבתי עינים שלובשים העולם בשבת הוא מטעם שהם של זהב וכסף לבד וא"ך חומר המתכיות היקר שבהם הוא דבר המתירן. ותחשוב כי למדו כן מדין המפתחות של כסף ובהיות שלדעת מר"ן לא הותרו המפתחות ע"כ באת בטענתך שהם משאוי. לא כי. כי טעם ההיתר שבהם מפני שהם דרך מלבוש וצורך האדם. ובדבר שהתירו משום מלבוש אין צורך שיהיה מזהב. כי הלא בטבעת שיש עליה חותם שכתב מר"ן דשרי לאיש בס' ש"א והתיר מר"ן בס' ש"ג לזמן הזה שנהגו אפי' שאינה נקובה כיון שהוא תכשיט ואין לנו רה"ר בזה"ז. לא הטילו תנאי שתהיה החותם של זהב וכסף. והרי מחט שאינה נקובה שהאשה מותרת לצאת בה להעמיד קישורי בגדיה כמ"ש מר"ן בס' ש"ג ס' י"ח הרי סתם מחט היא של ברזל. וכן פאה נכרית היא משער אפי' שער בהמה. ובאצעדה שסביב הזרוע והשוק שמותר לצאת בהם כמ"ש שם מר"ן סעיף ט"ו לא הטילו בהם תנאי ממה יהיו החומר שלהם אם מכסף וזהב או זולתן כלל. ובמפתחות עצמם הרי יש מי שהתיר אפי' הם של ברזל והוא מהר"ם כמ"ש מר"ן הב"י. יעו"ש. באופן שהדבר שהיא מותר מצד עצמו לסיבת היותו מלבוש הוא מותר מצד עצמו איך שיהיה. ולא למדנו ההיתר מבתי עינים לסיבת היותו מכסף מדין המפתחות. רק מ"ש שהם מזהב הוא ליותר תוספת יפוי כח בהתירם. שכיון בדור הזה אדם חשוב הלובש בתי עינים ויוצא לשוק. הוא עושה אותם מזהב ליותר כבוד ותכשיט נאה. וכיון שנוסף עליהם גס הידור התכשיט חוץ מהיתר הלבישה שהוא העיקרי. אין כאן מי שאמר שהם אסורים חלילה. והרי נתבאר לך בטו"ט ודעת כל ההיתר שיש בדבר הבתי עינים האלה. ממקום שבאת עלינו בטענתך. מדברי הגאון הרמ"א ז"ל. וכסא כבוד הגאון הרמ"א ז"ל נקי מתלונותיך וטענותיך אשר תלית בדבריו ללא אמת. ומשה אמת ותורתו אמת. והמעתיקים בקימוצם בהעתקת דבריו הקדושים גרמו לנו כל זאת

ועל זאת וכיוצא בה באחרת אגלה אזנך להועיל. דע כי אסירי תודה אנחנו לרבותינו ואבותינו זיע"א אשר למדונו מנעורינו שבכל דין אשר נחפוץ ללמוד מדיני הפוסקים הלכה למעשה וכיוצא אם הדין ההוא המוזכר בדברי הפוסק הוא מועתק מדברי פוסקים הקודמים לו ומזכירו בשמו ממי העתיק הדברים. שלא נסמוך על ההעתקה להוציא ממנה הלכה למעשה. בטרם נראה מקור הדברים בשורשן אם מתאימין הדברים שבההעתקה עם המקור, כי מלאכת ההעתקה כבדה מאד. ולפי טרדת הפוסק המעתיק. יקצר לפעמים בלשון הדין. כי יסמוך על המעיין שיראה הדברים במקורן לעת הצורך כי ע"כ מטריח עצמו הפוסק המעתיק לציין גם שם הספר והדף שממנו העתיק. ובהעתקתו היה מיקל ומורה דרך להמעיין אנה יבקש את הדין שהוא חפץ. כי ע"כ כאשר תחפוץ להורות הלכה למעשה מדברי הפוסקים הבט ימין וראה אם הם דעת עצמו או הם דברים מועתקים מזולתו. והלכת אל המקום אשר יורה אותך. ומן המקור תשאב מים חיים ושתית לרוייה. ולא תעמיס עצמך על הפוסק המעתיק. כאלו הוא מחוייב להעתיק לך כל לשון הפוסק כדמותו וצלמו וזאת היא יגיעה עצומה ותלאה מרובה והוצאה נפרזה. אשר אתה מבקש להטריח על המעתיק. ובדרך זאת אשר למדונו ראינו במקומות רבים כי אין להם מספר שמקור הדין עם לשון ההעתקה רב המרחק ביניהם. וכמעט הדין להפך. ממה שמובן בפשטות ההעתקה ע"י קיצורה. זכותם יגן עלינו אשר למדונו אורחות חיים ממש

וצא ולמד בק"ו מ"ש הסמ"ע בהקדמתו לח"מ. על הפוסקים הדין מדברי מר"ן בשלחנו הטהור