ומצור דבש רז

בין היהודי והגוי. באה מצד היהודי שהוא המתחיל בשעלה להגוי "מאין באת" ואעפ"י שי"ל שהיהודי ששאל תחלה מאין באת. רצונו להמשיכו בדברים ולחקרו בדעת ומזמה על פ' היהודי הנהרג או הנטבע. שאותה הוא מבקש היהודי השואל ההוא מאת הגוי. עכ"ז כיין שהיהודי באמירתו זאת אין בה שאלה על מת ולא על שום יהודי אחר חשיב לה מהרשד"ם ז"ל מסל"ת בלי ערעור מה שסיפר הגוי אח"ז מענין ההרוג כ"ש וק"ו בנדו"ד שהיהודי אליהו מלול לא עלתה על לבו לחקור על ההרוגים יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז כי מה לו ולהם ושנית מאין ידע כי זה הגוי עלי למעצראני יודע דבר מזה עד שתעלה בדעתו לשאול דבר בפיו. ולולי שהגוי הסתכל בו פעמים רבות עד שהיהודי נרגז מזה. ואמ"ל מה אתה מביט בי בכל פעם. האם יש לך דבר בידי. והגוי השיבו כי רק אני מתחקה אם אתה היהודי שאני מכיר וראינו זא"ז במקום פ' בזאבטייה וכו'. וכשהכירו זה את זה. אז שאלת היא שאלה אנושית. ר"ל כיון שאתה מכיר אותי במקום אחר. מה עסקך פה במקום הזה ולמה באת בעיר אסוואן. אז התחיל הגוי להתאונן וכו' ופשיטא ופשיטא דאין בשאלה זאת של מי הביאך הלום. שום שאלה וסיבה למה שסיפר אח"ז הגוי מענין ההרוגים הנז' אשר לא עלתה על לב מעולם שהגוי הזה טמון בחובו כל פרשת המאורע. והדברים מבוארים מאליהן. ואין צורך לאורך

(ג) ספק השלישי. יפה נסתפקת אחי בדבר שאלת היהודי. "ואנתא כונת מן אלנאס אלד'י קטלוהום" אשר היהודי התחיל בשאלה בענין ההריגה הוא תחילה. וא"כ הוי שאלה ששאל היהודי. ואם כן תשובת הגוי ע"ז לא תקרא מסל"ת ואתה אחי. אשכחת להא פתרי מדברי הפוסקים אשר זכרת בדבריך.! האמנם בסעיף הזה אשר הוא רוח החיה באופני ההיתר. קצרת מאד ולא הרויח הצמאון מהספקות אשר יש להסתפק עוד בדבר הזה. ראשונה כי רואה אני בהקב"ע שהגוי בתחלת דבריו. שאני עשוק ועלוב בקצי'ת יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז ולא הזכיר שם מיתה והריגה כלל. כי מלת "קציית" בערבי תתפרש לכמה ענינים כי קציי'ת עניינו משפט ותביעה. ויתכן לפרשו קציי'ת מלשון משא ומתן. של יעקב ושמואל הנז' או שותפותם או מאסרם וכיוצא. ועכ"פ אין מלת קציי'ת מיוחדת למשפט המות. וא"כ הגוי עוד לא זכר על פיו ענין מיתתם או הריגתם כלל. עד שבא אליהו מלול וזכר שם ההריגה תחילה בשאלתו "ואנתא כונת מן אל נאס אלד'י קטלוהוס" וא"כ מה שסיפר הגוי אח"כ מענין הריגתם. הרי קדמה לי שאלת היהודי על ענין ההריגה. ותשובת הגוי ע"ז תקרא תשובת שאלה. ולא מיקרי לפי"ז מסל"ת כמ"ש הפוסקים

עוד יש להסתפק בדבר שהנה הגוי עלי למעצראני המספר לאליהו מלול. הוא חבוש ביד הממשלה שכבר הממשלה ידעה את הרוצחים ההם ותפסה אותם. ואף כי נאמין לדבריו שלא היה הוא מן הרוצחים. עכ"פ הוא מודה שתפוס הוא ביד המלכות על פיו על משפט רצח והריגה. והרי כתב הכנה"ג בסי' י"ז בהגהב"י אות קכ"א וז"ל. גוי מסל"ת אחר שנתפס הרוצח החמיר משפט צדק ח"ב סי' ס"ב. מהריב"ל ח"א סי' נ"ח. מהר"ש הלוי חלק אה"ע סי' ג'. וא"כ הכא אף דנימא דהגוי מסל"ת הוא עכ"פ הוא מעיד אחר שנתפס הרוצח. וא"כ לפי"ז נהרס ח"ו כל עמוד ההיתר בנדו"ד. כי ע"כ ראיתי ונתון אל לבי להתיר ספקות אלו וה' יעזור לי

הנה מה שנסתפקנו בענין. שהגוי לא זכר שם ההריגה ומיתה עד אחר השאלה של אליהו מלול. אין לזה בית מיחוש כלל וכלל כאשר אבאר בעהי"ת. דע כי בנוסח הקב"ע שלפנינו כתוב לאמר שהגוי עלי למעצראני אחרי שהסיח לפי תומו. והגיד צערו להיהודי אליהו מלול שהיא עשוק משפט בענין יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. שבשביל שאמרתי האמת נתפשתי. תו"מ אמר הגוי. עתה מה שנגזר עליו נגזר ומאי דהוה הוה ולא אירא ולא אפחד עוד והנני להגיד לך הכל. הנה כל הדברים האלה אמר הגוי במסל"ת ואח"ז אז שאל אליהו מלול להגוי. ואם היית גם אתה מן האנשים שהרגי אותם. ואמ"ל הגוי לא והגוי דיבר כאשר אמר בתחילה לספר כל המאורע כולו וכן היה שסיפר כל המאורע מתחילה ועד סוף מחייהם ומיתתם וקבורתם. שקברם וכל הענין מקושר היטב ככתוב בהקב"ע

ומובן הדבר כנכון היום שהגוי המסל"ת הזה. מתחילת דבריו היה דעתו לספר כל הענין מתחלתו ועד סופו. וכאשר נשמע את דבריו עד תומם הלא נדע ונשמע מפיו שההרוגים אלו מתו מיתה יפה ונקברו. ואין לנו במה להסתפק בדדמי שמתו ואלו המתין עד הסוף לא היה צורך לאליהו מלול לשאול שום שאלה ושום דבר. אלא שאליהו הנז' היה מבוהל ונכנס בתוך דברי הגוי ללא צורך. באופן שאין שאלת אליהו הנז' היא הגורמת הסיפור עד תומו כלל. וא"כ אף אם נחשוב ששאלת אליהו מלול היא שנתנה ביאור הדבר אח"כ. אין בכך כלום כיון שתחילת דברי הגוי היו במסל"ת. שכן פסק מר"ן בסעיף י"ד גוי שהסיח לפי תומו תחילה אעפ"י ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הר"ז נאמן ומשיאין ע"פ יעוי"ש! ומינה נדון בנדו"ד כיון שהגוי התחיל לספר לפי תומו ענין קציי'ת יעקב אל קצייר ושמואל אל עאגז. אפי' אם נחשוב שאלת אליהו מלול שאלה כדי שהגוי יברר דבריו ויפרש המאורע אין בכך כלום. וכמ"ש מר"ן ז"ל

אלא דעדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר. דמ"ש מר"ן דגוי שהסיח לפי תומו תחילה. אעפ"י שנבדק אח"כ נאמן. היינו עכ"פ שבמה שהסיח לפי תומו תחילה. הזכיר בה מיתת פ' שמת. אלא שלא נתבאר בדבריו כיצד מת ואופן מיתתו. ומי הרגו וכיוצא אז אעפ"י שנבדק אח"כ וביאר כל המאורע נאמן. האמנם בנדו"ד שעדיין לא שמענו מפיו רק קציי'ת יעקב ושמואל. ושם מיתה והריגה לא נשא על שפתיו ורק היהודי הוא שהזכיר ההריגה והמיתה. עדיין יש מקום לומר דתשובת הגוי שנהרגו היא כעין תשובה לשאלת היהודי ולא מיקרי מל"ת אפי' לדעת מר"ן ז"ל

האמנם אחר ההתבוננות נראה דכ"ז ליתיה בכלל. וראיתינו היא משורש הדין הזה עצמו שכתב מר"ן ז"ל דאי הוי מסל"ת תחילה אעפ"י שאח"כ נבדק ובאר וכו' ה"ז נאמן כי שורש דין זה נלמד מעובדא דבני לוי המובא בסוף יבמות דקכ"ב דאמרינן פונדקית נכרית היתה מסיחה לפי תומה. זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו. ופריך הש"ס והא איה חבירינו אמרי לה ל כיון דחזיתנהו בכייה אמרי לה איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו. ע"כ. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וז"ל מהכא שמעינן דכל היכא שמסיח הגוי לפי תומו. ואע"ג דהדרנא ומגלינא למילתא מיניה שפיר. לא נפיק מתורת מסל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גירושין הי"ד ומדבריהם פסק מר"ן בסעיף י"ד הנז"ל. והרי הכא בנדון דבני לוי חשבינן לה מסל"ת בבכיה לחוד אע"ג