ומצור דבש רג

אלו. ובודאי דטפי עדיף מזכירת ש"א וש"ע. וכן מצינו להרב גו"ר בתשו' סי' ח"י וכן להרב הין רב אה"ע סי' ד' שאסף וקבץ סברות הפוס' ראשונים ואחרונים דאם הזכיר שמו ושם אומנותו לכ"ע מהני עם דבההיא באמת איכא למיחש שמא החליף אומנותו אח"כ. כ"ש וק"ו הכא דנתינת סימנים בעצם הנהרגים ודאי דעדיף טפי משם אומנותם. והגם שמר"ן ז"ל ומור"ם ז"ל באה"ע סי' י"ז הבחנה עשו בין סימנים המועילים לשאינם מועילים. ושם מבו' כי ארוך וקצר אינו סימן מובהק וגם בסומא לא הוזכר כלל. ומשהביאו שם כל הסימנים התלוים במומי העין כמו העדשה ע"ג העין שהביא הבאה"ט סי' י"ז ס"ק ק' ועין אחת זולפת שהביא משם הרא"ש. ולא הוזכר הסומא להיותו נמנה מבעלי הסימנים. יובן מזה דסומא לא הוי סימן. אכן הני מילי בההיא דמצאוהו הרוג או מת דבעינן שיהיו פדחתו ופרצוף פניו קיימים שפסק מר"ן ז"ל בסי' י"ז סעיף כ"ד דאם ניטלו אלו אין הסימנים מועילים לכלום. והיינו כי בההיא ליכא לא אומדנות ולא הזכרת שמו ולא שום דבר בהא ודאי דיש סימנים המועילים ויש שאינם מועילים אכן בנדון דידן שאין העיקר הוא הסימנים כמו שאין אנו צריכים להם מכל וכל כיון שקדם לזה כל הדברים המועילים להיתר עיגונא דאתתא. ורק הסימנים אלו הם צירוף למה שקדם הא ודאי כי כל סימן וסימן שיהיה. יהיה נחשב לסימן מובהק. ותו דבנדון דידן נוכל לצרף עם הסימנים גם את אומנותם שהרי העיד הגוי שהיה להם כים מעות ומחך פ'צ'ה שיובן מזה שהיתה מלאכתם בכסף ושברי כסף. וכן בעדות האשה סוקאר ומרדוך כהן שראו בעיניהם לפני כסא השופטים את כלי מלאכת הנרצחים שהם "אל מחכאת ואל מבאר"ץ" השייכים למלאכת צורפי זהב וכסף. ובכן אם נצרף יחד סימנים המובהקים שהם בעצם גופם עם סימני אומנותם בודאי שברור הדבר כי אינם נחלפים באחרים. וכן פסק הרב הכנה"ג סי' י"ז סעיף ר"ז דאפי' לדעת המחמירים דמצריכין שם עירו היינו היכא דלא קאמר אלא פ' בן פ'. אבל אם אמר פ' שיש בו דבר פ' והוא דבר מסויים בו דידעינן בודאי שהוא בזה ביחוד אתתיה שריא. והביא סיוע לדבריו ממהר"ם אלשקר ז"ל ומהר"ם אלשיך ז"ל. יעויי"ש דהרי משמע מדבריו פ' שיש בו דבר פ' וכו' ודבר מסויים וכו' היינו סימן יהיה מה שיהיה לחיזוק הזכרת השם. וכן הכא נמי יעקב שהיה קצר וסלימאן שהיה סומא. פשוט הדבר כי יש בירור גדול בדבריו

ואי משום שהגוי אמר בעדותו שם סלימאן אל עאגז. והאמת שהיה שמו שמואל. הנה טרם כל אנו באים להתיר את האשה סוקאר אשת הנעלם השני שהוא יעקב אל סנכרי. ולא לאשת שמואל כי ההיא כבר נלב"ע וחלי"ש ונתפרדה חבילתה בלתי שום פס"ד. אכן גם אם באמת היתה אשת שמואל עודנה בחיים ורוצה אשה היתר לעצמה. לא חיישינן בשביל שהחליף הגוי שם שמואל בסלימאן. מתרי טעמי. חדא דאנן ידעי כי משפט הגויים קוראים סלימאן למי ששמו שמואל וכן עינינו הרואות בבני הכפרים קוראים גם לשם שמואל בשם סלימאן. כי שם שמואל לא מרגלא בפומייהו דהגויים. ועדות נכונה לזה. מזכרת הגיטין דבית דינינו פה מצרים באיזה אחד הבא מהכפרים לגרש את אשתו ושמו שמואל מעריסה ונקרא בפי הכל סלימאן וכותבים בגט שמואל דמתקרי סלימאן. ובנדו"ד כבר נתברר שהגויים בכפרים היו קוראים אותו בשם סלימאן. והנה ידוע דבעדות עיגונא דאתתא הקילו רז"ל כי כל היכא שאנו יכולים לתרץ דברי הגוי לא מיקרי הכחשה ושנית. בנתינתו סימן שהיה סומא הלא אף אם לא הזכיר שמו כלל שפיר מהני. שהרי בהדיא מצינו להרב הכנה"ג שהביא משם מהריב"ל שם בסעיף ר"ו דאם נתן בו סימן בינוני כגון שעינו אחת זולפת וכו' דלדעת הרא"ש ז"ל לא חשיב לה סימן ובכ"ז הרי הוא כהזכיר את שמי. וכן הרב שא"ש בתשובו' דף ע' משם הרב דכ"מ ח"א אה"ע סי' יו"ד דסימן בינוני ממלא את שמו. והיותר גדולה מזו דבאשר בעדות הגוי אהני לן להיתירא דאשת יעקב הנעלם השני. הלא בודאי דאהניא לן גם לאשת שמואל הנעלם. דאנן ידעינן כי זה הוא שהיה עמו ולא נעדר מהעיר אלא הוא וחבירו הזה השני. ובכן אין שינוי השם הזה מעלה ומוריד לענין דנא

ובכן אחר שכבר יצאנו ידי חובת כל הספיקות. ובודאי כי אתתא דא שריא להתנסבא מכל הטעמים שכתבנו עוד נוכל להסתייע לדברינו בהיתר האשה הזאת מתשובת הרב מהר"י בירב ז"ל שהביא הרב המבי"ט בתשו' בח"א סי' קפ"ח בנדון מי שאבד זכרו שעברו שתי שנים ויותר וכתב כי האשה מותרת לינשא לכתחילה. והרב צל הכסף סי' ד' ציין כמה מהפוסקים דס"ל הכי והתיר בנדון כזה אפי' במים שאין להם סוף שהוא מדאורייתא. כ"ש ביבשה שהוא ספיקא דרבנן. ועם כי הגאון הרב חק"ל ז"ל סי' י"ב הביא דברי הרב המבי"ט ז"ל והביא כמה מהפוס' שדחו דבריו. מ"מ כתב הרב ז"ל דדברי הרב המבי"ט ז"ל הם סניף גדול להתיר בענין עיגונא דאתתא וכן הרב גו"ר בתשו' באה"ע סי' ז' דבנטבע ועבר יב"ח ולא נודע זכרו סגי להוציאה מאיסור דאורייתא. א"כ הכא בנדו"ד כי הוא ביבשה דהויא איסורא דרבנן וכבר עבר שלש ועשרים שנה מאת העלמתם ואבד זכרם ונשתקע לגמרי. פשיטא דנשיהן מותרות לינשא לכתחילה

עתה נסורה נא ונראה לקשר רשעים האיש מרדוך בן שמואל הכהן עם האשה סוקאר אשת יעקב אל הנכרי הנהרג. מה דינם אם יש מקום להתיר נישואיהם. או לעשות פיזור לרשעים באולי היא אסורה עליו. והנה האמת כי מן הראוי היא למחות להו מאה עוכלי בעוכלא על זדונם ורשעתם להורות היתר לעצמם ודימו בדעתם כי לית דינא ולית דיינא ח"ו ויתבי באיסורא זה רבות בשנים בכל עוד שלא נתברר לב"ד מיתת הבעל. ועדין לא הופקע ממנה זיקת אשת איש. וכונתם להרבות ממזרים בישראל ח"ו. אשר גם אם יצאו מסוג ממזרים. לא הוטהרו מסוג בני זנונים ונדות רח"ל. והיה להם ללכת ולבא לב"ד ולהציע לפניהם כל העדיות והראיות שידעו מהמקרה הנז' מראש וע"ס ואז היה יוצא כנוגה צדקם אם לקרב או לרחק ולפי דברי האשה בעדותה שבא אליה העכו"ם צאלח והודיע אותה מהריגת בעלה. מדוע לא השכימה להודיע העדות הזאת לפני ב"ד הצדק. ובדה"ץ היה נטפל לברר וללבן הענין עד יצא דבר המשפט. וחלילה לאיש צדיק ר"מ ור"מ כהמנוח הרה"ג ר' יו"ט ישראל ז"ל שתבא אליו בת ישראל שכבלי עיגון רחבים צפויים לרגליה להחשיך ימי עלומיה. לגרשה מעל פניו ולצעוק עליה. אם היא כדת אומרת לו דינא קא בעינא. אלא בודאי כי עובדא הוה הכי. כי בשובם מרדוך הכהן וסוקאר הנ"ל מהכפרים בפעם ראשונה או בפעם שניה לדבריהם כבר קשרו אהבה זע"ז והיה רגיל אצלה יומם ולילה ובהודע הדבר להרב מארי דאתרא בזמן ההוא שלח והתרה בהם להתרחק זה מזה כי עדין האשה הקושית בכ"ז שלא נתברר לב"ד ממיתת בעלה הרי היא עדין בחזקת א"א. והם לא הטו אוזן לקול מורים. ואולי כי לפי דעתם היה הדבר מבורר ממיתת שני הנעלמים