ומצור דבש רא

בעבור שני הנהרגים הנ"ל. ובכן שפיר מיקרי מסל"ת. ואי משום שתכף שהכיר הגוי להיהודי ונתן לו סימניו שהוא פ' שהיתה חניתו בעיר פ' במקום פ' שאל אותו היהודי "איש גאבך הנא" ואולי כי בזה נקרא היהודי פותח פתח לדברי הגוי הרי בהדיא מצינו למהרשד"ם אה"ע סי' ר"ד והביא דבריו הרב הכנה"ג סי' י"ז סעיף ס"ד שאף אם שאלו לגוי אי מזה באת והשיב על ענין מיתת היהודי. מיקרי מסל"ת. וכן להרב משפטי שמואל סי' כ"ז. דאפי' אם נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה מיקרי מל"ת

וכן ראיתי להרב שער אשר בתשובותיו סי' מ"ה שהעלה דכל שלא היה שאלת הישראל על גוף הנאבד אם חי אם מת אפי' אם באמת כונת השואל היתה למען דעת אם חי או מת. כל זמן שהגוי לא הבין כונתו, הוי מסל"ת. וכמ"ש הריב"ש ז"ל סימן שע"ז וש"ף דכל שלא באו דברי הגוי בתשובת שאלה. שפיר מקרי מל"ת. א"כ כ"ש וק"ו הכא שדברי ישראל הראשונים עם הגוי לא היה מענין המיתה. ולא מענין הנהרגים כו"ע! ויותר גדולה מזאת מצאנו ראינו להרב הט"ז והב"ד הרב באה"ט סי' י"ז ס"ק נ"ד דאם יש ספק אם אמר העכו"ם מסל"ת או ע"י שאלה ויש לנו אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקולא ואמרינן שהיה מסל"ת אפי' לכתחילה. כ"ש וק"ו הכא דאין כאן לא ספק ולא שאלה. ודברי הגוי בענין הריגת היהודים הנ"ז באו לפי תומם וכל האומדנות מוכיחות כי אין שקר בפיו. בודאי כי לא נמצא כאן שום חולק לומר כי אין זה נקרא מסיח לפי תומו

וביודענו נאמנה את כל הדברים האמורים בישוב הספק השני. ועלה בידינו כי לגוי הזה יש דין מסל"ת אפי' אם הוא ע"י שאלה א"כ מאליו יוסר הספק השלישי במה שבתוך הדברים אמר לו הישראל "ואנתא כונת ווייא אלי קטלוהום" דאין באמירה הזאת שום כח להרע לעדות הגוי מכמה טעמים. הא' שהישראל לא התחיל בשאלה הזאת כ"א עד שכבר הודיעו הגוי כי הוא בא או הובא בענין יעקב אל קוצייר וסילמאן אל עאגז וזה לא מיקרי שאלה. כי השאלה היא אם תבא מהשואל בתחילת הדברים. היינו בתחילת הענין לא כן אם הדברים הראשונים היו בלתי שאלה כו"ע כאשר נתבאר. ושנית שהישראלי השומע באה שאלתו בדברים הנ"ל מתוך דברי הגוי בעצמם שכאשר אמר לו הגוי "גית הנא מט'לום ט'ולם אל חסן ואל חוסין פ"י קצ'יית יעקב אל קוצייר וסילמאן אל עאגז" שהרי זכר לו מאורע האנשים האלה ובשגללם הובא הנה עם היותו חף מפשע. ואז שאל אותו הישראל. אם אף הוא נמנה מההורגים. וזה לא מקרי שאלה שתתן כח להרע להעדות. שהרי גדולה מזו פסק מר"ן ז"ל בסי' י"ז סעיף ט"ו. דעכו"ם שהסיח לפי תומו תחילה אעפ"י ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע ה"ז נאמן ומשיאין על פיו. ושלישית שאף אם באמת נחשוב את דברי הישראל לשאלה. הלא רבו הפוס' ז"ל שהעלו דאף אם נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה אין בכך כלום

ואם משום פן ואולי נודע זאת להיהודי. טרם שמעו דברי הגוי באותו זמן. על ידי הברה. ונאמר כי מזה בא הגוי להעיד אח"כ. גם לזה אין לחוש כלל דהרי אף אם נאמר שהגוי הגיד ע"י הברה. הלא אף הפוס' המחמירים ע"י הברה היינו דוקא בטביעה דיש נטבעים ואינם מתים. אבל בהריגה לא דודאי אינו מעיד רק עפ"י הברה אם לא שנודע לו בבירור שנהרג וכן הביא הרב שא"ש ז"ל בתשובותיו דף נ"א ע"א משם מהרשד"ם ומהריק"א יעו"ש. ותו עוד אחרת דאם ציין מקום ההריגה תו לא חיישינן לקול הברה. וטעמא רבא איכא בדבר. באשר כי בהריגה אי איפשר לדעת מקור הדברים אם לא כי יקדים לזה איזה קול הברה. כי כאשר נעלם איזה איש רח"ל ויצאו בני ביתו לחפש עליו ויש רגלים לדבר כי הנעלם ההוא נהרג. הלא בשגם לא נודע אם נהרג ובאיזה מקום וזמן נהרג. הלא מחוייבים אנשיו לתת ידיעה להממשלה. והממשלה תחפש לדעת איפוא נעלם האיש ההוא ויבוררו הדברים לדעת דבר אמת. ואם באמת כי אפי' זאת תקרא הברה וחיישינן לה. א"כ לא שבקת חיי כי אי איפשר לדעת אופן הריגה אם לא יקדים לזה איזה קיל הברה. לכן הפוס' ז"ל שינו בין טביעה להריגה כי הפרש גדול יש ביניהם. והנה הכא בנדו"ד הגוי הנז' הגיד כל פרטי המקרה מראש ועד סוף. וציין מקום ההריגה. ומלבד מה שהעיד שהרגום ההורגים דקדק לומר שראה גם את ההורגים וקדמה לו הידיעה קידם לכן. והוסיף לומר שזאת עשה לבקש מאתם שיסירו גויות הנהרגים מתוך ארצו ישדהו. א"כ הא ודאי דידע שפיר דברים על בוריין. והראיה לזה שהממשלה חשבה אותו לאחד ההורגים היותו בין פושעים נמנה. ונחרץ משפטו אף הוא לעבודת פרך. כי היה לו להודיע להממשלה תכף מה שקרהו בענין זה ולא לחשות עד אשר נודע הדבר להממשלה מפי זולתו. כי אז יענש כמוהם. והיוצא לנו מזה כי הגוי המעיד הנז'. על ידו וידיעתו היה ענין שני הנהרגים האלה והריגתם. ובאופן כזה הביא מהרשד"ם באה"ע סי' מ"ז דכיון דדקדק לומר הרגו ושחטו אותם בודאי דידע שפיר ועדותו מועלת. ועוד טיבותא אחרת איכא בעדות דנא שמלבד שהזכיר הריגתם סיים לומר "וקברנום במקום פ'" אשר באופן מת וקברתיו לית מאן דחייש לקול הברה. ועוד כי אפי' הפוס' דחיישי לקול הברה היינו דוקא כשהגוי משנה דבריו מקול ההברה. וכן מפורש בתשובת מהר"ם מלובלין ז"ל סי' קכ"ח אפי' בההיא דנטבע. ובכן בנדון דידן דברי הגוי יתנו עידיהן ויצדקו כי בפיו נכונה שהרי הוא הגיד את כל הענין מה שקרה לו ובאו דבריו מפורשים ומכוונים אל האמת באשר כל האומדנות מוכיחות דקושטא קאמר

וכל שכן אי בעינא תו לצרופי עם כל הני טעמי ההיא דרבינו משולם והרא"ש ז"ל ודעימיה הסוברים דמתירין את האשה אפי' עפ"י קול הברה בעלמא. ובזה דן הרב מהר"ם אלשקר ז"ל בתשובה סי' קי"ג להתיר אפי' בקול הברה בעלמא. באופן דבהצטרפות כל הני טעמי הרי אשכחנא הרבה צדדים ולא חיישינן לקול הברה

עתה נשים עין לראות ולדעת אם הדברים שעברו בין הגוי ובין היהודי קידם שיודיענו מענין ההריגה אם נקראים קשר דברים או לא. דהנה ידוע דלדעת הר"ן ז"ל בתשובי' סי' ג' והביאה הב"י באה"ע סי' י"ז סבירה ליה דלא חשיב מסל"ת כ"א בקש"ד לפניו או לאחריו. אכן רבו הפוס' האומרים דלא בעינן קש"ד. וכך פשטה ההוראה. והנה בנדון דידן מלבד כי אף הר"ן יודה דכשבאו דברי הגוי כמתאונן על צערו על אשר נגזר עליו לשבת בבית האסורים בעבודת פרך וכאשר בא מבואר בדבריו דזה הוי קש"ד לפניו היינו טרם התחיל לדבר דבריו בענין המיתה. ותו דהכא איכא קש"ד גם לאחריו במה שאמר שהלך לראות מה קול הצעקה הבאה אליו ובלכתו ראה את ההורגים והנהרגים. והוסיף לומר להם מה הרוחתם מהם. והוכרח אף הוא לעזור עמהם ולהוליכם לשבכה לקוברם. ובכן