ומצור דבש קפט

עתה צא וחשוב אימתי נולדה חנה אמה אשר היא חמותו של ישראל לרחל אמה המנאפת ותחשוב כמה היו ימי חייה בעת שנישאת לשבתי יהודה ונתעברה ממנו וילדה בתה שמחה. לכל הפחות היו ימי חייה 15 שנים וילדה בשנת 16 לימי חייה (ואל נשכח כי המעשה היה באירופא) א"כ הוברר שחנה אחות ישראל גדולה ממנו לפחות שנים עשר שנים

וכפי"ז אם רחל המנאפת איתרע חזקת כשרותה בלדתה את ישראל בנה הנולד לה עתה בפסלות לפי שאין הבעל שרוי עמה כיצד חשש הרב המורה ז"ל חשש ממזרות לחנה בתה אשר נולדה שתים עשרה שנה קודם. וכיצד הוסב הגלגל אחורני' לחשוש גם לבנים הנולדים לה בעודנה בחזקת כשרות שעדיין אז לא נשמע עליה שמץ דבר ולפסול גם בתה על לא חמס. היתכן שרב יושב על כסא ההוראה בישראל ישפוט כזאת. חלילה

(ד) שהנה אמרו חוששין לבניה ולא לבני בניה הנולדים מאיש אחר אשר נולדו לאביהם בחזקת כשרות ומי שם פה לפוסלם. והכא בעת שנתקבלו העדיות על רחל בשנת התק"ץ כבר היתה חנה בתו נשואה לאיש וילדה בת. וכיצד מפני החשש שחשש הרב המורה ז"ל לרחל מחמת פריצות לפ"ד חשש גם לבתה נשואה ולפוסלה ולהוציאה מתחת יד בעלה ולפסול את בתה וזרעה אחריה. דאטו מי תנן דבפרוצה חוששין לכל המשפחה כולה הא לא נזכרה בשום פוסק. ולבניה חוששין ותו לא. ובאיזה כח יפסול הרב המורה ז"ל את אשת שבתי יהודה ובתה הפסולה בעבור שחמותו זינתה. והגע עצמך שישראל קוניליאנו נפסל ע"פ עדות הבעל חיים גאני שאמר שאינו ממנו והתורה האמינתו לשומו ממזר ודאי כמש"ל. בכל זאת לא חיים גאני עצמו יעיד על בתו חנה בעת הקב"ע שאינו ממנו גם שיטעון ברור לו שזינתה עם ישראל דהוויא ממזרת. אין האב נאמן על חנה שהרי יש לה בנים שהיא שמחה בתה. והלכתא רווחת שאין האב נאמן לפסול את הבן במקום שהבן יש לו בנים ואינו נאמן אפי' על אביהם עוד כפסק מר"ן בסי' ד' סעיף כ"ט. וא"כ אם האב עצמו שהאמינתו תורה כנגד עדים. אינו נאמן על בנו כשיש לו בן כ"ש להמשיך פסלות דחששא דמכח אומדנא הוא גם על בתה ובת בתה. וא"כ איכא לתמוה על הרב המורה ז"ל דבאיזה כח עשה כזאת והלא על חנה לא דיבר לא האב ולא העדים ואם האב פסל את בנו שהוא העיד עליו כיצד יפסול את בתו חנה שהיא נשואה לאיש. ועל בתה שהיא זרע איש אחר

ובפרט שמתבאר מגוף הרשימה הנ"ל שחנה זאת אינה בת חיים גאני הזה הנפרד מאשתו ואינו זרעו רק היא בת חורגת שנולדה לרחל מאיש אחר ונולדה מסתא בחזקת כשרות לאביה אשר לא ידענו מי הוא. וא"כ להוציא אדם כשר מחזקתו הא בעינן תרי עדים כשרים שיעידו עליו שהוא ממזר. אכן מחששא לבד לפסול האדם וזרעו אחריו. לא תעלה על לב אפי' מאן דלא ידע צורתא דשמעתתא לפסוק הכי כ"ש וק"ו לרב ודיין ומורה הוראות בישראל ח"ו לחשוב כזאת אפי' במחשבת הבל. והא לך הבירור שחנה זו אינה בת חיים בירור מופת חותך

שהלא הקבע"ע שנעשית בזאנטי על פסלות ישראל נעשית ביום 10 לחדש מאיו דשנת 1830 למספרם ככתוב בראש הקב"ע. הבעל חיים גאני בעל רחל המנאפת שהעיד על בנו בשבועה שאינו ממנו אמר שימי חייו היו אז 46 שנים ככתוב שם. והרי נודע כי שנת לידתו היתה בשנת 1784 שהם מ"ו שנים קודם. ובאשר כי נתברר שישראל הממזר הראשי נולד שנת 1807 א"כ היו ימי חיים גאני בעת לידת ישראל 23 שנים וישראל הנז' בעת חופתו היו ימיו 23 שהרי נולד בשנת 1807 ונשא את שמחה בשנת 1830 (וזה דלא כהרב הפוסק יצ"ו שחשב שהוא בן ל"ג שנה דט"ס מבואר הוא) ושמחה אשתו היו ימיה 19 שנים בכיוון כפי החשבון

וכיון שידענו שבעת לידת ישראל הנז' היו ימי חייו של חיים גאני 23 שנים. א"כ חנה אחותו אשר נולדה לרחל בערך שנים עשר שנים קודם ישראל. א"כ יתחייב מזה שחיים גאני נשא את רחל בשנת העשירית לחייו וילד בת בשנת האחת עשרה (וזה אפילו שאנו מבליעין את השנים ושנת המספר חושבין אותה לכאן ולכאן) וזה דבר רחוק שישא איש בהיותו נער בן עשר שנים ויוליד בשנת הי"א ובפרט בערי אירופא אשר מושליהם נוצרים ודבר נמנע מצד השררה להשיא בשנות בוסר כאלה. וע"כ ברור שחנה זאת בת חורגת היא לחיים גאני ולא בתו רק בת אשתו. ונולדה לאביה ולאמה בחזקת כשרות ומי שם פה לפסול זרע איש בעבור זנות חמותו זה לא יתכן כלל

ואם כן מכל אלה הדבר ניכר בראיות בראיות ברורות הנז' שהרב המורה כמוהרשט"א ז"ל לא מחשש פריצות רחל פסל את ישראל. ואת חנה בתה הנולדה לה מקודם הפריצות והיא בת איש יהודי כשר ואם לא ידענו אנחנו מה שמו. ואת בתה שמחה זרע איש אחר שמו שבתי יהודה. וכ"כ גדלה החששה הזאת להרחיק את כל אלה מקהל ה' ולהכריז עליהם שהם ממזרים גמורי' מן התורה? וכל השערתו של הרב הפוסק יצ"ו בזה היא השערה רופפת מכל צדדיה וחלקיה. ולא תוכל לעמוד אפילו ברוח מצויה של האמת והצדק והיושר הברור כי שום חכם ותלמיד לא יטעה בזה חלילה כ"ש לרב יושב על כסא ההוראה מומחה ופקי"ע ז"ל

ועתה אחרי אשר יצאנו ידי חובותינו בסתירת השערותיו. עלינו חובה להודיע כי גם מציאות הדבר כאשר כן היה רחוק מאד מאד מזה כי באמת שמחה זאת ממזרת היתה מצד עצמה. וע"כ השיאן הרב המורה זל"ז כדין ממזר ודאי נושא ממזרת ודאי. ואם כי לא באשמת הרב הפוסק יצ"ו כי לא הוצע הדבר לפנינו בפי' בהקב"ע ששמחה זאת ממזרת היתה שהדבר ברור כנכון היום שלא ידע זאת הרב הפוסק יצ"ו לא היה לו מקום ליכנס כלל ובפרט שיראתו קודמת לחכמתו ה' יאריך ימיו

אכן בכ"ז אתו הס"ר כי אגב שיטפיה לא דק ולא נתן לב חכם להתבונן בדברי הקב"ע והכתבים שלפניו שמשם הוכחה גלוייה ניכרת ובולטת ששמחה זאת ממזרת מפורסמת היתה ידועה להם. שהרי הרב המורה לא הוצרך עליה לחקירות ודרישות ולעדיות ולא שלח לזאנטי להתחקו' על פיסולה כמו ששלח הרב המורה ז"ל להתחקות על ישראל. דלא ימנע מחלוקה אם שמחה זאת כשרה היתה א"כ בבוא אליו העדיות מזאנטי מה דן על ישראל הזה שעליו שלח להתחקות או ממזר ודאי או ספק ממזר כיצד השיאו עם שמחה. ואם לא ידע הרב המורה ז"ל פסלות שניהם למה שלח רק על ישראל לשאול מה טיבו ועל שמחה זו ולא כלום. הזה משפט יושר? אלא שהדבר ברור ששמחה זאת ממזרת ידועה היתה וברור פסלותה להרב המורה בקורפו כי, בקורפו היתה. וע"כ רץ אחריה ישראל קוניליאנו לישא אותה כי ידע כי זולתה אין לו. ובבואו