ומצור דבש קפח

נעילת שערי הפסק של הרב הפוסק יצ"ו

כתב הרב הפוסק יצ"ו וז"ל איך שיהיה לפני כל האמור דישראל הנז' כשר ומוכשר לבוא בקהל הוא וכל זרעו אתו. וגם האשה אשר נשא היא שמחה בת חנה אחותו של ישראל הנז' היא כשרה לבוא בקהל מאחר שכל פסלותה למטוניה דהר' המורה הוא מחמת שאמה חנה היא אחותו של ישראל בת רחל המנאפת. ומפני זה שרטט וכתב בכתובה כי זנתה אמם. ואין לומר שחנה זינתה תחת בעלה וילדה את שמחה דא"כ לא היה מכנה אותה על שם אביה שמחה בת שבתי יאודה. אם לא שחושב הרב המורה ז"ל כיון שהאשה רחל היתה פרוצה ביותר חשש גם לבניה ואחהמ"ר דבריו לא צדקו דלית בהם שום חשש דמ"ש בגמ' חוששין נבני' לאו חשש ממזרות. וא"כ המשפחה כולה כשרה ומכושרת הם וזרעם אחריהם עכ"ל

והנה הרב הפוסק יצ"ו בדבריו האחרונים האלה ובהשערותו הזאת הכאיב את לבבנו יותר ממה שהכאיבנו בכל בנייני יסודותיו הקודמי' כי הלא על ישראל קוניליאנו מיהא הטריח את כבוד תורתו למשקו"ט בדברי הפוסקים ולמצוא לו צד היתר מצד הדין. כדרך חכמי ורבני המסדרי פס"ד. אכן על בן זוגו שמחה ההפוכה. לא הטריח קולמוסו בכל דברי הפס"ד מהחל ועד כלה. לבדוק אחריה שמחה מה היא עושה ומאין יסודה. ולמה נשאת לממזר רק בדחיפה אחת חזקה שרטט וכתב כי שמחה זו כשרה היא כאלו רוח הקדש הופיע עלינו ממרום לדעת סתרי הדבר הכמוס ונעלם מבלי צורך ראיות לדבר כלל ופסלותה עד עתה היתה בטעותו של הרב המורה שחשש לזרע רחל המנאפת חשש ממזרות. ולא צדק כי רק חששא בעלמא איכא. ובכן יצא הדין כי כל המשפחה כשרה על פי שפיר גזרתו של הרב הפוסק יצ"ו

ובטרם נקרב להוכיח למע' הרב הפוסק יצ"ו כי כל ההשערה הזאת בדויה היא מצד המציאות אשר אין הדבר תלוי באשמת הרב הפוסק יצ"ו וכאשר כתבתי למע' הרב הגאון יש"א ברכה יצ"ו מלך ירושלם ת"ו. ובנפול היסוד נפל כל הבנין עד שאין צורך להשיב עוד בדבר וזה כי הננו מרוחקים בידיעת הדבר הרחק מופלג מאד

האמנם לא תעזוב נפשי לשאול למע' הרב הפוסק יצ"ו את כל ההרגשות הדוקרים את הלב אשר הם פרי השערתו הנפלא' הזאת. והמה הרגשות ותמיהות בולטים. ולבי יאמין אמונת אומן בישרת לב הרב הפוסק יצ"ו כי גם הוא בצדקתו יודה לנו כי השערתו הזאת כולה שגגות שיצאו מתחת קולמוסו. וכולה טעיות כאשר אבאר אחת לאחת

(א) כי הנה כל מה דאיכא לחשוש או חשש ממזרות או חשש כהונה וכיוצא. היינו דוקא בפרוצה ביותר. אכן באשת איש שזנתה תחת בעלה אע"פ שהכל מרננים אחריה אין חוששי' לבניה כלל ובניה כשרים מדינא כמפורש במרן סעיף ט"ו. והטעם מבואר דבאשת איש מזנה איכא רוב בעילות בבעל תלינן. אבל בפרוצה ביותר דאיכא רוב בעילות מנואפים יותר משל בעל. התם הוא דחיישינן. והתם דבש"ס אוקמה בתיקו פסקו הפוסקים לחומרא. והכא בנדו"ד של רחל המנאפת אפי' לפי עדות העדים שנתעברה מרפאל הכהן או מרוב פסולים אצלה. עכ"פ לא יצאה מגדר אשת איש שזנתה תחת בעלה. ולא נזכר בשום עדיות הנז"ל שרחל הנז' פזרה רגליה לכל עובר כיושב' בקובה להביאה לגדר פרוצה ביותר. וא"כ מנ"ל להרב המורה כמוהרשט"א ז"ל לחשוש לבניה כלל. דלא נתברר לו שהיתה פרוצה. שהרי העדיות שעליהם דן את ממזרים האלה הן הנה העדיות הנדפסות ועומדים לפנינו ולא נזכר בהם רמז מפריצות יתירה. וכזאת היה לו להקשות על המורה כמוהרשט"א ז"ל דמהיכן מצא ידים להשערתו

(ב) דגם למטוניה דמר דחשש הרב המורה חשש ממזרות. האם לא מצא הרב הפוסק יצ"ו שום אחיזה חזקה עליו כי אם קושיא חלושה כזאת דאין החשש דין ממזרות וכסברת מהריב"ל ז"ל. דבזה סמא בידיה דהרב המורה לומר דרוב גדולי הפוסקים חיישי לה חשש ממזרות ומה בכך הא עכ"פ מדין פלוגתא לא נפקה ומהריב"ל יחיד נגד רבים הוא. ולמה לא תפס עליו קושיא חזקה כי נכשל בהוראה וטעה בדין פשוט. כי הלא אף למ"ד דחייש לה לחשש ממזרות. הא ודאי אין כאן כי אם ספק ממזרות בכל המשפחה וא"כ כיצד השיא את ישראל עם שמחה הא הו"ל ספקן בספקן דאסור לישא. כ"ש וכ"ש לפי הנרא' בדעת המורה הרב כמוהרשט"א ז"ל שדן את ישראל לממזר ודאי כפי מה שקבל עליו העדיות מזאנטי. ועכ"פ ישראל קוניליאנו לדעתו הוא ממזר ודאי. ואם השיאו עם שמחה בת חנה מחשש חשש פריצות וממזרות. א"כ קלקל יותר ויותר שהשיא ממזר ודאי לספקן ולא תפס עליו תפיסה כזאת המבורר' לעין כל היה מעמידו לעם הארץ ח"ו וקטיל קני באגמא. וכאשר שפכתי מרי שיחי זה לפני מרן מלכא הרב הגאון אי"ש ירושלם יצ"ו כי חלילה לחשוב כזאת על הרב וגדול בישראל ומנוחתו כבוד זה שבעים שנה לטפול עליו קיקלון כזה דטעה בדין פשוט כזה. והרבה ממזרים חנם. הס מלהזכיר

(ג) הלא הדין ברור דכל מה דחיישינן לפרוצה ביותר או אפי' למ"ד חשש ממזרות. אינו אלא לבנים שנולדו לה מעת שנתפרסם פריצותה והלאה אבל היתכן לומר שאשה שהיתה מקודם כשרה וצנועה וילדה בנים ובנות בכשרות ואח"כ לסוף פזרה רגליה ונעשית פרוצה. היש מי שיאמר שנחשוש גם לבנים הקודמים להפריצות ונפסול את כולם גם שהוחזקו בכשרות ואם לא אמר אדם מעולם. וא"כ בנדו"ד הגם שרחל המנאפת ילדה את ישראל בהיותה פרוצה כפי מה שהועד עליה. אכן מאין הידים לפסול את חנה בתה שנולדה לה שלש עשרה שנה או שנים עשר שנים קודם שנולד ישראל הזה. ומאין היה רמז וזכר לפריצות אז וזה לך האות והמופת שחנה זו נולדה קודם ישראל אחיה בי"ג או י"ב שנים קודם. והאות מתברר מגוף העדיות הנדפסות שלפנינו

הנה תמצא ברשימת הנפטרים לב"ע שהועתקו מפנקס הקהל דקורפו יע"א ונשלחו משם עם רשימות הקב"ע ביחד. וכולם נדפסו בספר הבהיר עולת איש שם באות ג' כתיב לאמר שישראל קוניליאנו הידוע נפל"ע 1891 למספר הלועזים וכשמת היה בן 84 שנים א"כ הרי נודע לנו שנולד בשנת 1807 כאשר הוסיף פ"ד שנים ע"ז. יהיה מכוון ש' 1891 ופשוט

שם באות ב' כתוב ששמחה בת שבתי יהודה אשת ישראל קוניליאנו מתה 1866 למספרם וכשמתה היו ימי חייה 55 שנה, א"כ הרי נתברר ששמחה נולדה בש' 1811 למספרם. ומזה נדע כי בעת נישואיה היו ימי חייה 19 שנים שהרי נישאת בש' 1830 ככתוב בכתובתם. והרי ידענו שמלידת שמחה בת אחותו ללידת ישראל אין כאן כי אם ארבע שנים. שישראל גדול משמחה אשתו ארבעה שנים: