ומצור דבש קפז

לחנה יהודה אם שמחה ע"פ בקשתה. ואם לא שהיה הדבר מפורסם וברור בזאנטי לא על נקלה ימצאו ט' עדיות ביום אחד אחר כ"ג שנים כאלו היו מונחים בקופסא ולולא המהירות והזריזות הנחיצה שאפס לו פנאי לבקש עוד עדיות אחרים כאשר כן כתב בכתבי הנדפס בהעדיות אשר כתב להרב כמוהרשט"א ז"ל ר"מ בעוב"י קורפו. שמחמת המהירות לא היה באפשרותי לעשות עתה יותר מזה. מי לידינו יתקע שלא היה ממציא עוד עדיות תשעים ותשעה אחרים וא"כ הוא דבר ברור לכל יושבי זאנטי ולקול מוחזק כזה היה די לחשוש לו חשש גדול כיין שכל העם אשר בשער עיר זאנטי עדים בדבר וליכא לבטוליה

אלא דכ"ז להג הרבה ויגיעת בשר דאין צורך לזה שלפי האמת הרב כמוהרשט"א ז"ל הגם שהיה לי ידיעה ברורה מקול החזק בזאנטי רצה להתחקות על הדבר עוד בשעת מעשה ולקבל עדיות וראיות ברורות לממזרות ישראל כדי להתירו בממזרות ודאית כמוהו. ונפק דק ואשכח עדיות ברורות ועל כולם עומד האב הצועק שאינו בני. והודאת האם שמרפאל חננאל נתעברה. וע"ז פסק את הדין והורה שישראל הלזה ממזר והוסיף לחזק איסורו ע"פ הדת והדין. וא"כ הרב הפוסק יצ"ו בחטטו אחר כל אלה לבטלו ברוח ושפתי פי חכם. לא את הקול הוא מבטל כי אין כאן קול רק הוראת הרב המורה כמוהרשט"א ז"ל וכל טרחתו ויגיעתו של אותו צדיק הוא רוצה לבטל וליכנס בגבולו ולסתור הוראותיו אחר שבעים שנה בהשערות ואומדנות. זה פלא עצום

(ד) תו ק"ל במה שהביא תשובת מהריב"ל ז"ל בח"א סי' ס"ח דאין חוששין לקול היוצא על אשת איש מזנה וכו'. ולא ידעתי מה היא המציאה החדשה אשר יגע ומצא בדברי מהריב"ל ז"ל עד שהטריח עצמו להעתיק רוב ממנה. דאם שאין לחוש לקול היוצא על אשת איש ולא לחוש לבניה שהם ממזרים. הרי הדבר מפורש בסעיף לשון מרן בשה"ט אה"ע סי' ד' סעיף ט"ו שאשת איש מזנה אין חוששין לה וכו'. ולמה הוצרך לחפש בדברי מהריב"ל

הגם הלום לא ידענו מה חפצו ורצונו של הרב הפוסק יצ"ו ללמוד מתשובה זאת לנדו"ד. שאם שלא לחוש לקול היוצא על אשת חיים גאני המנאפת הזאת ולא לחשוש לבניה יען אשת איש היא ואם זאת מטרתו אתו הס"ר אין הנדון דומה לראיה. שהכא בנדו"ד עדים מעידים על האשה בזנותה. ולעילא מנהון האב הוא הראשון הפוסלו. ומה שייכו' קול איכא הכא. זאת שנית שהרי כתבנו לעיל ביסוד ב' שאין הדברים אמורים אלא באשת איש שרויה עם בעלה ומזנה תחתיו דאיכא חזקה דרוב בעילות אחר הבעל. אבל כשאינה עמו ודאי דחיישינן שהרי הריעותא ברורה ונגלית. ובנדו"ד הרי כ"ע ידעי שהבעל נפרד מאשתו. ואיך לא נחשוש להבן ומהיכן בא. ולמטוניה דהרב הפוסק יצ"ו כל אשת איש מזנה אין לחשוש לה בשום אופן אפילו בעדים והודאתה. ושם אשת איש מגן הוא לה. ואלו דברים שאין להם שחר

ואולם כוונתו של הרב הפוסק יצ"ו בציינו לתשו' מהריב"ל ז"ל הלזו הוא להוכיח ממנה דמאי דקי"ל דאם היתה פרוצה ביותר חוששין גם לבניה. החששא היא לכהונה ולא לחשש ממזרות שכן כתב מהריב"ל מדנפשיה יעו"ש. וזאת מערכה אל הדרוש הבא אח"ז אשר ישער באומדנא שהרב המורה כמוהרשט"א ז"ל אשר חשש לשמחה בת חנה אשת ישראל קוניליאנו הממזר הראשי. הוא יען אמה רחל המנאפת היתה פרוצה ביותר וחשש גם לבניה חשש ממזרות. וכפי"ז הרי מצא מקים להתנפל עליו מתשו' מהריב"ל ז"ל דאין חוששין רק לכהונה ולא לממזרו' וכאשר כן תפס עליו בנעילת שערי הפסק ובזה סתר פסקו של הרב המורה ז"ל וחלק עליו להתיר הממזרים שאסר הוא מכח טעותו בדין חשש הפרוצה שחשש להם חשש ממזרות אשר לא כן הוא פירוש החששה

ואנא אמינא כי לא נפתה לבנו להאמין להשערת הרב הפוסק יצ"ו הזאת הפורחת באויר. שזאת היתה דעת הרב כמיהרשט"א ז"ל והאמננו בדבר הזה אפי' רגע אחד. היינו מוציאים חובה לעצמינו ליטפל בדבר ולמשקו"ט ולהראות לו דאף אם הרב המורה כמוהרשט"א ז"ל חשש לזרעה של המנאפת הזאת מכח חשש פריצותה חשש ממזרות. אין כאן הוראה תמוהה כמו שאבאר. אכן כל השערת הרב הפוסק יצ"ו אחר המחי"ר היא פורחת באויר. כי שמחה זאת היא ממזרת ודאית מצד עצמה. והיתה מפורסמת להם עד שלא הוצרכו עליה עדים ועדיות ורק על ישראל קוניליאנו אשר בא מזאנטי לקורפו לישא את ממזרת ודאית כמוהו אשר היתה שם לא היתה ממזרותו עדין ודאית אצל הרב המורה. ושאל וחקר הרב כמוהרשט"א ז"ל מזאנטי. וכשנתבאר לו השיאם זל"ז. וכאשר כ"ז כתבתי לכבוד מע' הרב הגאון אי"ש ירושלם ת"ו כמוהר"ר יש"א ברכה יצ"ו בכתבי אשר תראנו בהקדמת הפסק הלזה. וכאשר איסוף לבאר עוד הלאה בבואי לנעילת שער הפסק של הרב הפוסק יצ"ו ושם אשמיעך את דברי. באופן שנפל כל הבנין של חשש הפריצות למשואות נצח. ואחרי זאת למה זה איגע חנם להשיב על הסעיף הזה אי חיישינן חשש ממזרות או חשש לכהונה. כל שבאמת אין זה במציאות הנדון שאנחנו דנין בו. האמנם בכל זאת שלא להוציאו חלק אדברה נא רק דיבור אחד בקצרה ואומר. דאפילו לא היתה כזאת שחשש להם הרב המורה חשש ממזרות. אין בתמיהתו עליו מדברי מהריב"ל ז"ל במה לצאת בדגל הנצחון שנצח הוא את המלחמה. שהרי פליגתא דרבוואתא היא. והרב מהרא"י בסי' ל"ז כתב דכן מתבאר מדברי הרמב"ם דחשש ממזרות חיישינן ותמה על פוסק שאמר ההפך. ועיין להגאון בית שמואל ז"ל מ"ש בדין זה. והביא דברי הט"ז שתמה על הוראת מהר"ם פדואה ז"ל והשיג עליו. והרב המגיה להט"ז עמד לימין הט"ז והשיג על הרב ב"ש ושם בסי' ט"ו האריך למעניתו. ואסף וקבץ כל הפוסקים דחיישי לפרוצה ביותר חשש ממזרות וכתב שכן דעת הרמב"ם והטור והב"י ומהרא"י. והמ"מ והד"מ והפרישה והב"ח דכולהו רבנן ס"ל דחיישי חשש ממזרות. ולסוף הוכיח שגם דעת מהר"ם פדואה ז"ל הכי דחשש ממזרות חייש לה. וכן דעת המרדכי. באופן דאיכא רובא דרובא. ומהם מגדולי הפוסקים דסברי מרנן דממזרות חיישינן. וא"כ לו היה שהרב כמוהרשט"א ז"ל עשה מעשה לחשוש לפרוצה ביותר חשש ממזרות כסברתם של רבנן הנז' אשר הם הרבים. מה תמיהא היא זאת לתפוס עליו מסברת מהריב"ל לחוד. אכן לקושטא דמילתא אין הרב כמוהרשט"א ז"ל צריך להמליץ בעדו ולהצילו מתפיסה כזאת. כי לא זו הדרך ולא זו העיר בנדו"ד כלל. וכל השערתו של הרב הפוסק יצ"ו הוא יסוד נופל מחסרון ידיעתו בסדר המשפחה הזאת אשר לא הציעוה לפניו כמות שהיא. ומעתה נפן לשערי נעילת הפסק של הרב הפוסק יצ"ו: