ומצור דבש קפ

אלא לעדים והא נאמנות האב היא גבוהה גבוהה למעלה מהעדים. דהא לדעת הרמב"ן והרשב"א ס"ל דהאב נאמן אפי' נגד העדים. שמעידים הפך דבריו הוא נאמן כנגדם. ולכ"ע האב נאמן נגד החזקה שמוחזק לן שהוא בנו והאב נאמן לפסול את בנו ולשומו ממזר ודאי ולהתירו בממזרות ודאית. ראה נא אבי עד היכן כח נאמנות האב. ולאיש אשר אלה היאך תצוייר בו החקירה והדרישה. והלא הוא נאמן אפי' נגד עדים המכחישים אותו על פניו. ומה הועיל' נאמנותו שנתנה לו תורה אם אתה מעמידו לפניך לחקרו ולדרשו ולהפיל דבריו. שנית שהרי אפי' גבי עדים המעידים ע"ד ערוה וזנות תליא בפלוגתא אי בעו העדים חו"ד כמ"ש מרן אה"ע סי' י"א סעיף ד'. ועיין להגאון פ"ת ז"ל שהאריך בנדו"ז. ומפרש דה"ד דצריכים חו"ד אי בעדותם מביאים את האשה לידי מיתתה בב"ד בזמן שהסנהדרין נוהגת לא לענין איסור וכיעור וכו'. כ"ש לגבי אב הנאמן מצד הדת מי נתן לנו רשות לחקרו. ואפילו למטוניה דמר הלא אין בחקירו' ודרישו' רק באיז' מקום באיזה שעה באיזה חדש בכמה בחדש וכיוצא שמא יהיה עד אחד סותר את השני. והתורה התירה ע"פ שנים עדים. אבל לא לשאול את העד למה אמרת כן ושמא אתה מכזב ולמה לא תאמר ההפך. שמין חקירה ודרישה כזאת מחודשת ומשונה. לא שמענוה עד היום. ואותה הוא מבקש מעלת הרב הפוסק יצ"ו שנחקור את האב למה אתה מכחיש שבאת אליה וכו'. ושמא אתה באמת באת עליה ואתה טוען להפך וכו' זה חידוש עצום

ולהרב הפוסק יצ"ו נשאל מ"ש הרמב"ם פט"ו מה' אי"ב הלכה ט"ז שהאב שאמר אינו בני וממזר הוא. שהוא ממזר ודאי על פיו. האם הכריחנו לחקרו ולדרשו למה אמר שהוא ממזר. וכן בה' י"ז שהוא בדין ארוסה שעיברה בבית אביה וכו' שאם הכחישה הארוס ואמר שלא באתי עליה הרי הולד ממזר והכא הנדון כנדו"ד שהארוס אתה בעיר ולא נסע למדה"י וטוען שלא באתי אליה. ועכ"ז הארוס נאמן והולד ממזר על פיו. והאם השמיענו הרמב"ם ז"ל שצריך לחקור את הארוס למה אמר שלא בא עליה וכן מ"ש הרמב"ם בה' י"ט שהאב אומר אינו ממנו שהוא נאמן. לא הזכיר הרמב"ם שום צורך דו"ח כלל ומאון הוליד לנו מע' הרב הפוסק יצ"ו בנד"וד שהאב נאמן והוא באחד להצריכו דו"ח. הן הן דברים המתמיהים

(ב) לא מסתייה להרב הפו' יצ"ו כל זה הדין המחודש להצריך חו"ד להאב הנאמן אשר לא כתבוהו שום אחד מהפוסקים. אשר דמינו כי רק למשקו"ט ולפלפולא בעלמא ולא כן אתנו כי עשה ממנו ספק ולהרכיב עליו עוד ס' אחר ויהיה ס"ס והממזר הותר. והספק הוא ס' אם בא עליה או לא. ואין לך שום פירוש בדבריו האלה רק הכי ספק אם הוא נאמן לומר שלא באתי עליה או אינו נאמן כי הוא מכחיש מחמת סיבה. ואת"ל דנאמן שמא מגו"ע נתעברה. וא"כ גוף הספק הוא אם הוא נאמן או לא. וזה מן הפלא העצום אשר יש בדב"ק. שלמטוניה אנחנו עושים ס' גם בדבר המפורש בתורה שהוא נאמן כדי להתיר איסור תורה עצמה. שהרי. התורה האמינה לאב לפסול את בנו כדדרשינן מקרא דיכיר יכירנו ואיפסקה הלכתה כר"י ונאמנות האב מצאנו מפורש שהוא נאמן בכל לשון שיאמר אונו בנו. אינו ממנו. לא באתי עליה. שכולם מפורשים בדברי הרמב"ם ומרן יעו"ש. והרב הפוסק יצ"ו אחר כל אלה הוא מוצא מקום להסתפק בדבר המפורש בתורה נאמנות האב. ולהתיר עי"ז איסור ממזר המפורש בתורה הנשמע כדבר הזה? ובנדו"ד הרב הפוסק יצ"ו הוא חוכך לפסול את האב ולעשותו עבריין על שבועתו שהרי מקבלי העדיות הוסיפו להשביעו בש"ח טרם יפתח פיהו שיאמר האמת. הגם שלא היה צורך לזה אכן עשו ע"פ נימוסי הממשלה וכמפורש כ"ז בהקב"ע הנדפס. ומסתמא הנשבע ע"ד ב"ד הוא נשבע. ואם אתה אומר שאינו נאמן במה שאמר לא באתי עליה שמכחיש מחמת איזה סיבה. א"כ הרי אתה אומר שנשבע על שקר ואלו דברים שאין להם ישיבה בעולם

(ג) היותר מבהיל והיותר מתמיה מ"ש הר הפוסק יצ"ו משם הרמב"ם ז"ל שהאב אינו נאמן לומר שהוא ממזר. שכן כתב הרמב"ם פט"ו מה' אי"ב וכו' וזה דבר נפלא שהרב הפוסק יצ"ו מכחיש המוחש. שהוא מעתיק דברי הרמב"ם. והרמב"ם גופיה באותו פרק באותו מקום הוא להפך ממנו ממש. שכן כתב הרמב"ם בה' ט"ז וז"ל וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר עובר זה אינו בני וממזר הוא ויהיה ממזר ודאי ע"כ. הרי שמפורש יוצא בדברי הרמב"ם שהאב נאמן לשים את בנו ממזר ודאי. ובדברי רבינו אלו אין בהם שום חולק או מפרש אשר הוציאם מפשטותם דאם האב מעיד שברור לו שהוא ממזר אין מי שיסתור את דבריו. ואם הוא טוען בריא שהוא ממזר הרי הוא ממזר ואין אשתו נאמנת לומר דמגו"ע. אמטו להכי לא כתב הרמב"ם בה' ט"ז הך דאם אמרה מגוי ועבד כדנקט בה' י"ט. משום דהכא בה' ט"ז דהאב בריא לו שהוא ממזר אין איש נאמן נגדו ולא שיכא הכא אם אמרה מגו"ע וכו'. וכמו שהארכתי בזה בתשובתי על יסוד הב' והבאתי דבר הריטב"א והנמק"י ודברי הגאון חק"ל באופן דדברי הרמב"ם הם תיובתיה דהרב הפוסק יצ"ו. וגם הכא בה' י"ט שהביא ממנה הרב הפוסק יצ"ו מעולם לא עלתה על דעתו דהרמב"ם לומר דהאומר זה אינו בנו אינו נאמן ח"ו. שהרי הוא כתב בפי' דנאמן. והכי איפסיקא הלכתא בש"ס בקידושין ובבתרא דהלכה כר"י. אלא שהרמב"ם ז"ל חידש לן דבטענה כזאת שאין האב טוען מתחילה שהוא ממזר אם טענה היא דמגו"ע נתעברה דהרי הוא אינו יכול להכחישה דהרי אינו ברור לו שנבעלה לפסול לה נאמנת. אבל אם גם בזאת מצי הבעל להכחישה פשיטה דנאמן הוא והוי ממזר ודאי על פיו. דמ"ש מדין הלכה ט"ז וכמ"ש לעיל בדברי הגאון החק"ל. ואין צורך לכפול הדברים שנית. באופן דאחרי דאיפסיקא הלכתא כר"י לא מצאנו שום פוסק אשר יאמר שהאב אינו נאמן לפסול את בנו בממזרות זולת מע' הרב הפוסק יצ"ו ואתו הס"ר כי שגגה היא

(ד) אפי' למטוניה ושיטתו בדברי הרמב"ם בה' י"ט שהעתיק ממנה. כ"ז אם טענה מגוי ועבד נתעברה אין הבעל יכול להכחישה והיא נאמנת אבל אם לא טענה דמגו"ע נתעברה וכ"ש וק"ו אם היא טוענת דמישראל נתעברה וזה שמו וחניכתו. והיא דיימא ממנו. היעלה על הדעת לומר שנסתור את דבריה ונאמר לה כי שקר את מדברת. שהרי יש עד ששמע שאת מעוברת מגוי היש שחר לדברים הללו. וא"כ לא נדע פירוש דברי הרב הפוסק יצ"ו שכתב ומה לי אם טענה היא דמגו"ע נתעברה. ומ"ל אם טען האחד ששמע וכו' דמי גילה לו רז שטענה ובפני מי טענה ואימתי עלתה בדעתה לטעון הכי הלא כלפי לייא היא טענה שמישראל נתעברה ככתוב בהקב"ע. ולמה זה נבדה מלבנו דברים אשר לא היו ולא נבראו להרכיב עליהם בנין פורח באויר זה פלא: