ומצור דבש קעד

שאינו בנו. והשנית שברור לו שמישראל נתעבר' והוא ממזר. ומאחר שאביו ברור לו שהוא ממזר. תו אין בכח האשה להכחישו במה שברור אליו דמה כחה נגדו והתורה האמינו את האב אפי' לגבי עדים כדעת רבנן קמאי כאשר יתבאר לקמן. וגם האב נאמן לכ"ע נגד החזקה אע"פ שאנחנו מוחזקים בו שהוא בנו. עכ"ז נאמנות האב עדיפה מכולהו והוי ממזר ודאי על פיו. ואם הוא נאמן כנגד כל אלה. מה כח יש לאשתו להכחישו בדבר שהוא אומר שברור לי שהוא ממזר. והרי האב עוקר את הכל ומכחיש את הכל. ומעיד בידיעתו הברורה אליו שאינו בנו ושהוא ממזר. א"כ אין נאמנות אשתו להכשיר מועלת בכגון דא והוי ליה ממזר גמור על פיו. ומשו"ה לא נקט הרמב"ם ז"ל בה' ט"ז הך דינא דאם אמרה מגו"ע היא מעוברת דכשר. דהא לא שייכא בדין זה אמירת האם ולא נאמנותה. וא"כ מכ"ש שאין אנחנו רשאים לטעון שמא מגוי ועבד נתעברה לאשוייה ספק ממזר שהרי אפי' האם דבאמירתה נאמנת להכשירו לגמרי פה סר כחה ממנה וכח האב עדיף מכלם ע"פ נאמנותו שהאמינתו תורה כ"ש דאין בטענתינו כלום. דהא כל כח טענתינו הוא בעדה. והרי היא לא הועילה כלום כ"ש הבא מכחה

אבל בהל' י"ט שהאב כל כח טענתו אינו אלא שהולד אינו ממנו ושזהו מה שברור לו. ובדבריו אלה הרי הניח מקום רחב לאשתו אם הולד לטעון שהיא מעוברת מגוי. ושאף אם תטעון כן אינה מכחישתו בדבריו שאמר שאינו בנו. שהאמת כן הוא שאינו בנו אבל מגוי. וגם באמירתו שאינו בנו אינו מכחישה בדברים שאמרה שהוא בנה מגוי. שהרי האב אין ידיעתו מקפת רק שאינו ממנו ותו לא. והרי הוא אינו בנו. וע"כ האם נאמנת להכשיר את בנה בטענה כזאת שאינה מגרעת כח נאמנות אביו ואינה מכחשת בדבריו וע"כ הולד כשר על פיה ועל כן נקט הרמב"ם ז"ל בהלכה י"ט הך דינא דאם אמרה מגו"ע היא מעוברת דנאמנת. דבהלכה זו הוא דשייך הך דינא דנאמנת האם ולא בקודמת וכדבר האמור דאינה מכחישתו ואינה מכחישה בדבריו. והוא ישוב נכון בדברי רבינו ז"ל

וכ"ז יצדק אם האם היא הטוענת נגד האב דמגו"ע נתעברה דמכשרת הולד והיא נאמנת לזה. אבל בהיותה לפנינו נגד האב הטוען שאינו בנו ולא הכחישתו לומר דמגוי ועבד א"כ דל מהכא האם ונאמנותה. ונשאר לפנינו רק אמירת האב לבדו שטוען שאינו בנו. וחזר הדין לסיני דהאב נאמן לפסול את בנו ולשומו ממזר ודאי שהרי מי שבידו לבוא בטענה כנגד האב ובידו להכשירו ולומר שאינו מגו"ע סר כחו ממנו דהרי בפניה הוא טוען ובידיה להכחיש פסלותו שפוסל את בנו ולא טענה. ש"מ שלבה יודעת שנבעלה לפסול לה והו"ל ממזר גמור על פי אביו

אבל אי אנן ניקום ונטעון בעדה שמא מגו"ע אע"פ שבידה לטעון ולא טענה. נמצא כפי זה שאין כח סתירת דברי האב הפוסל את בנו מסור רק ביד האם לבדה. רק גם בידינו הכח לסתור את דברי האב הפוסל את בנו. ואע"פ שאין סתירתינו את דברי האב מועלת לולד ככח דברי האם. שהרי בטענת האם הולד כשר לגמרי דהיא נאמנת. ובסתיר' פסלות האב מכח טענתינו הולד הוא ספק ממזר. עכ"פ הועלנו קצת בדברינו להוציא הולד מדי ממזרות ודאית ולהכניסו רק לס' ממזרות. וא"כ גם בההיא דה' ט"ז הגם שאין האם יכולת להכחיש את בעלה במה שברור לבעלה. אנן אמאי לא נטעון נגדו ולומר שמא מגו"ע לשוייה ס' ממזר מיהא. ואין אנחנו סותרי' דבריו שאיני בנו רק שנימא שאינו בנו ברור הוא אבל שאינו מגו"ע אינו ברור כ"כ דמנא ידע ולישווייה ס' ממזר מיהא. ואמאי פסק רבינו דהוי ממזר ודאי

אלא מוכרח דבדבר שהאם לא טענה או אינה יכולה לטעון כן אנן לא טענינן לה. שאם תאמר שגם בה' ט"ז נוכל לטעון נגד האב שמא מגו"ע ויהא הולד ס' ממזר. א"כ יצא לנו מזה שאין האב נאמן לפסול את בנו בממזרות ודאית לעולם רק בס' ממזר. וזה דבר קשה לסובלו. דא"כ לא נתנה לו התורה לאב שום כח ולא כלום שהרי התורה מה שהאמינתו הוא לפסול את בנו. והרי מן התורה אין ס' ממזר פסול רק מדרבנן כידוע. וא"כ מה כחו יפה של האב ומה בידו לפסול. ומוכרח לומר דהאב הנאמן הוא נאמן לפסול בנו בממזרות ודאית ע"פ דיבורו. והאם נתנה לה התורה כח להכשיר את הבן הזה אם אינה מכחישתו ואינו מכחישה. אבל במכחישה על פניה שברור לו שהוא ממזר ודאי אין היא נאמנת נגדו וא"כ יתחייב מזה שאם היא אשר הכח בידה אינה יכולה להכחיש פסלות האב ולומר מגו"ע. כ"ש שאנחנו הבאים מכחה לית לן למטען כלום. והולד הוי ממזר על מאמרו של אביו האומר אינו בנו ודו"ק

וכפי כל האמור יתבארו דברי הרמב"ם ז"ל שפיר. ואין כאן רומיה אשר הקשה עליו הגאון נודע ביהודה ז"ל ולא לתרץ כדב"ק ולשים פלוגתא בין הרמב"ם והטור דאין צורך לכל זה דדברי הרמב"ם ז"ל ברור מללו. דבתרתי ההלכות דט"ז וי"ט ממזר ודאי קאמר. אלא דבהלכה ט"ז שהאב מעיד שתים שהוא אינו בנו ושהוא ממזר. והאב עקר את הכל ומכחיש את הכל והוא נאמן שהאמינתו התורה והוי ממזר עפ"י ומכיון שבהלכה זו אין האם נאמנת לומר שהוא מגו"ע ולהכשירו מאחר שהבעל מעיד שהוא ממזר ואין נאמנותה מועלת נגד דברי הבעל הברורים שהיא מעוברת מפסול לה. אמטו"ל החליט הדבר הרמב"ם ז"ל ונקט הר"ז ממזר ודאי כי אין כאן מה לומר תו

אבל בההיא דה' י"ט דהאב אומר רק שאינו בנו לחוד והניח מקום לטענת שמא מגוי ועבד מעוברת. שינה הרמב"ם ז"ל לשונו לומר בחזקת ממזר ורצונו לומר הרי הוא בחזקת ממזרות ודאית עד שתפסל חזקת ממזרות ותפיל אותה האם בטענה דמגו"ע. וע"כ תכף כתב רבינו פה ואם אמרה מגוי ועבד הרי הולד כשר על פיה. וע"כ לא נקט הרמב"ם ז"ל הר"ז ממזר ודאי. לפי שאין הממזרות הזאת עומדת לעד אם תטעון האם שמגו"ע נתעברה הולד כשר ושייך רק לשון בחזקת ממזר. לומר לך הרי הוא עומד תמיד בחזקת ממזרותו הודאית ע"פ עדות האב עד אשר תסתר ותפול החזקה הזאת אשר יש לה מקום ליפול חזקה זאת בטענת האם שמגו"ע מעוברת והוא פירוש מדוקדק יפה בדברי הרמב"ם ז"ל

או אפשר לומר דמאי דנקט הרמב"ם ז"ל הר"ז בחזקת ממזר הוא מפני שצירף עמה באותה בבא או שהיה בעלה במדה"י. שהשתא הך פסלות דבמדה"י איננו בא מכח האב כי האב איננו אתנו והוא לא קאמר כלום. כי אם אנן הם הפוסלים את הולד מכח שאביו הוא במדה"י. וע"ז אינו יכול לומר ממזר ודאי כאב הפוסל את בנו משום דאיכא למשקו"ט בדבר. אנן בחלוקת אמירת האב שאינו בנו הוא ממזר ודאי כדינו. ורק בהיות הב' דינים משותפים נקט בלישנא לשון משותף לשניהם שהר"ז בחזקת ממזר עד שיבדק הדבר ולעולם ממזר ודאי קאמר ואיננו רחוק

הן אמת כי הא מילתא אם תלינן בגו"ע או לא. היא