ומצור דבש קעא

האחד עד ידיעה והכרה. והב' עד ראיה. ושניהם ביררו בעדותם שעכ"פ מרפאל חננאל הכהן מעוברת היא. ואין עד שמיעה חשוב כנגד עד ראיה אחד כ"ש אחד נגד שנים. כ"ש שהוא בשמיעה ושניהם בידיעה. שלישית שהעד הז' אבי ההכחשה המולידה ומצמיחה הרי הוא עצמו חזר תכ"ד לקיים דברי המוהל בשמועתו שנתעברה מרפאל חננאל והם כדברי המוהל ממש. ואם כן מעולם לא היה לההכחשה הזאת שחידש לן הרב הפוסק יצ"ו שום חלות ושום מציאות בשום אופן כלל וכלל

וכל אלה הדברים אשר אנחנו מתחבטים בהם ועליהם אינן ילידי הדמיון ובני הפלפול. וזרע האומדנות וההשערות. רק הם דברי העדיות אשר הם קבועים ונדפסים בספר הגלויים לעין כל קורא בהם. והמעיין ישפוט אם יש בדברינו נפתל ועקש וידון בשכלו אם יש מקום לומר שזאת תקרא הכחשה ואין להכחיש המוחש לך נא ראה

ומהאמור הדבר מובן מאליו שמעולם לא היתה להולד הזה שום חזקת היתר מעולם שהרי העדים הנז' העידו על עיבורו שאמו נתעברה מרפאל כהן הנז'. וא"כ בעת לידתו כבר נולד בפיסול שהרי האב שהוא חיים גאני הוא נפרד ממנה כמה שנים לעיני כל העם אשר בשער. ואזדא לה חזקת דרוב בעילות אחר הבעל שהרי בעלה אינו שרוי עמה וגם חזקת האם ליכא. שהרי העדים מעידים שעיבור' היה מרפאל הנז'. והיא ג"כ איבדה את חזקתה בהודאתה שמרפאל נתעברה. ואין אנחנו חיין מפיה בזה. לומר שאין אדם משים עצמו רשע. שהרי הא איכא עדים שמרפאל נתעברה. ועד התשיעי מעיד שרוב מצויים אצלה פסולים הם וזכר אותם בשמותם אחד אל אחד והם דברים פשוטים. ולא הוצרכתי לזה רק יען ראיתי להרב הפוסק יצ"ו דבתחילה רצה לומר דלא היה להולד הזה חזקת היתר והביא דברי התוס' דקידושין ודברי רש"י שם שכתבו דבתרי ותרי אזדא לה חזקת האם ואח"כ חזר בו בסוף ד"ד ע"ב וכתב וז"ל אמנם כ"ז בנדו"ד לא מיהני מידי. דליכא אלא עד אחד שהוא המוהל ששמע מפיה שנבעלה לפסול לה. וכל קבל דנא איכא עד המכחישו שמגוי נתעברה. פשיטא דאזלינן בתר חזקת האם עכ"ל

ולפי כל האמור ומדובר. אין כאן מקום לכל דברי הרב הפוסק יצ"ו דהכא עדיפא דאיכא תרי המעידים שמישראל נתעברה ולית כאן תרי נגדם והאחד הז' שמכחישם בשמיעתו אינו כלום נגד תרי וכ"ש שהם בידיע והוא בשמיעה. וכ"ש וכ"ש שהעד בעצמו חזר בו תכ"ד והעיד בשמיעתו בהם. ואם כן לכל האופנים אין כאן חזקת היתר לא לולד ולא לאם והם דברים ברורים. ומעתה נפנה נא בעין חודרת אל: יסוד השני

אשר כתב הרב הפוסק יצ"ו להתיר את ישראל הלזה וז"ל. ועוד אפי' יהבינא ליה כל חיליה דהולד הזה אין לו חזקת התר לא ממנו ולא מאמו וגם עדות העד שמעיד שמגוי נתעבר' אינו נחשב להכחיש את המוהל מתרי טעמי. חדא דיש עדים אחרים המעידים ששמעו כדברי המוהל שמישראל נתעברה ועוד שעדות המוהל עדיף מכל העדיות שכולם שמעו מפי אחרים או מאומדן דעתא. אבל עדות המוהל היא ששמע מפיה. עכ"ז עדות המוהל הזה הבא לפסול את הולד לא מעלה ולא מוריד מתרי טעמי חדא דעדותו הוא ששמע ואם היתה אמו קימת ואמרה בפיה לפסול נבעלתי ונתעברתי ממנו מי היתה נאמנת לפסול את בנה? הא ודאי לא. וכדפסקו כל הפוסקים רוא"ח דאין האם נאמנת לפסול את בנה כי אם להכשיר. וכדכתב הרמב"ם פרק ט"ו מ"ה אי"ב הי"ט וכו' ועיין להרב פ"מ ח"ג סי' מ"ג דאינה נאמנת דמשויה נפשה רשיעה שנבעלה לפסול לה וכו' וא"כ העדות של המוהל הרי הוא בטל ומבוטל דמטמאיך לא טמאוהו ואם יטמאוהו הס מלהזכיר. עכתד"ק

וגם ביסודו הזה יש בעיקרו מן הפלא העצום שעם שהרב הפוסק יצ"ו בסלקא דעתין מיהא עלה בדעתו לחזק עדות המוהל הנז' מכח עדים אחרים המעידים כדבריו. ותכף שם לו שוברו בצדו באומרו שכולם שמעו מפי אחרים או מאומדן דעתא. ואת כל העדיות שלפניו דן את כולם בסקירה אחת שכולם מפי השמועה. כאלו אין שם עדות נכונה מעד ראיה ועדי ידיעה. וכאלו אין בידינו כי אם עדות המוהל לבדו ועל דבריו לחוד נפסל ישראל קוניליאנו כי ע"כ הוא מחבט אותנו בשקו"ט אם ראוי לסמוך על עדותו או לא. זה פלא עצום אשר נעלם מאתנו פתרון החידה הסתומה הזאת מה ראה הרב הפוסק יצ"ו לעשות ככה? ובכל זאת הבה ונראה ראיותיו וסברותיו ביסוד הזה אם יצדיקו על פי הדין

שהנה כל כחו של הרב הפוסק יצ"ו לבטל כעפר עדות המוהל. יען כי מקור העדות מושחת ושורשו מאפע. שאפי' אם האם עצמה היתה קימת ואמרה לפסול נבעלתי אינה נאמנת שלא האמינה התורה בזה אלא לאב ולא לאם. וא"כ אם האם עצמה אינה מוציאה את בנה לפיסול בהודאת'. כ"ש שהשומע ממנה לא יצא נקי בעדותו ואינו נפסל ע"פ וק"ו אלים הוא זה

האמנם אתו הס"ר כי לא צדק גם הוא בדבריו אלו. ותמיהי רברבי אימתני ותקיפי יש בכל דבריו אלה

(א) שכל זה שנאמר שאין האם נאמנת לפסול את בנה. היינו דוקא אם היא הפוסלתו ומפיה אנחנו חיים בפיסול הולד. או אינה נאמנה שלא האמינה תורה אלא לאב. אבל אם האב גופיה הוא פוסל בנו לית דינא ולית דיינא שהוא נאמן ונעשה ממזר על פיו. וכפסק מרן בסי' ד' סעיף כ"ט

וא"כ יש לתמוה טובא על הרב הפוסק יצ"ו איך העלים עין מזה שהרי עדות הראשונה שנתקבלה בזאנטי ביום הקב"ע היתה של האב חיים גאני אשר הוא העיד שאינו בנו והעיד שמיום שנפרד מאשתו רחל לא בא אליה עוד. וא"כ רצונו לומר שאינו בנו וממזר הוא. ונראה ברור שענין התפרדותו של חיים גאני מאשתו היה דבר מפורסם לכל באי שער העירה זאנטי מקום הקב"ע. כדמוכח מלשון שאלתם אליו אם אחר התפרדותו בא אליה עוד ולא שאלוהו מעיקרא מתי נפרד ממנה. כי הדבר היה ידוע לכלם שהוא פרוס ממנה זה שנים הרבה קודם עיבורה בישראל הממזר העבפי. ורק חששו פן במשך זמן ההפרדותו ממנה שמא בסתר ובצנעא בא אליה עוד ויש מקום מה להסתפק בדבר. וכשהאב חיים גאני הודה שמעולם לא בא אליה מיום פרידתו ממנה אם כן חזר לחזק ידיעתם המפורסמת שאינה מעוברת מבעלה. וא"כ באמירת האב שאין הבן ממנו משוי ליה ממזר וכמ"ש הרמב"ם פרק ט"ו מה' אי"ב דין י"ט ונמצא שאין הודאת האם המנאפת רחל היא השורש ועיקר לפסלותו של ישראל רק ע"פ עדות אביו ועדים המסייעים לו. אלא שהודאתה הוסיפה לסייע