ומצור דבש קסה

שבין מעמד הקב"ע להעתקתם הנמסר ביד חנה יהודה רק יום אחד שבעשרה מאיו נעשו ובשנים עשר בו נמסרו. ובין מעמד הקב"ע לממזרות ישראל עד יום חופתו עם שמחה הנז' רק י' ימים בלבד שהרי ביום 23 מאיו נעתקה הכתובה בספר יום אחרי החופה לפחות. ומי זאת חנה יהודה ומה בקשתה? חנה יהודה היא אם שמחה בת שבתי יהודה אשר הלכה לזאנטי היא עצמה לקבל עדיות ממזריתו של ישראל קוניליאנו אחיה כדי שתנשא לו שמחה בתה אשר אין לה גואל זולתו כי הוא בין מינה. וע"ז כותב הרב כמוהר"י וינטורה ז"ל להרב כמוהרשט"א ז"ל כי לא יכולתי לעשות במהירות ובזריזות יותר מזה. ומניח לרו"מ לעשות הפסק דין כמבואר בכתבו שהועתק בסוף הקב"ע הנדפסות. ונמצא שהדבר ברור ששמחה היתה ידועה לו לממזרת ודאית מצד עצמה כי ע"כ לא שאל ולא חקר על אודותיה כי אין כאן מקום לשאלה ולספק. ומסופק היה רק בודאות ממזרותו של ישראל קוניליאנו וע"ז שלח לחקור אחריו. וכאשר באה החשובה מזאנטי השיאם זה לזה כדין והודיע זאת במאמרו וביקרת הודעתו בכתיבתם כי זנתה אמם וכו' וגם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' וכו' והדברים ברורים כנכון היום. ומזה חבין הטעם שהרב כמוהר"ר שט"א ז"ל מסר כתבו לזאנטי לכמוהר"י וינטורה ז"ל על ידי חנה יהודה שהיא המשתדלת ללכת לזאנטי לקב"ע וע"פ בקשתה נעתקו. ומה חפץ לה בפיסולו של אחיה ישראל קוניליאנו שיתברר שהוא ממזר ולמה נעתרו לבקשתה אם לא כי עי"ז פיסול אחיה בממזרות תצמח תרופה ותעלה לבתה שמחה שתנשא לו כי אין זולתו וזמנים הנז"ל יוכיחו. וכן תראה שבדרישות וחקירות העדים הראשונים במעמד הקב"ע היו שואלים את העדים אם יש לו איזה קורבה עם חנה זו בכאן עומדת. באופן כי הדבר ברור בלתי ספק כי שמחה ההפוכה הזאת היתה מפורסמת לממזרת ודאית מצד עצמה והרב כמוהרשט"א ז"ל לא היה מסופק רק בממזרות ישראל. וע"כ שלח לזאנטי להתחקות וכאשר נתברר לו ממזרותו השיאן זל"ז. ובכן הרי נפל למשואות כל יסודותיו והשערותיו של הרב הפוסק יצ"ו מגוף העדיות שמהם דן. ואין לחלות הרים בשערה שמפסלות ישראל נמשך להרב כמוהרשט"א ז"ל לפסול גם את שמחה. כי עיניך הרואות שממזרות שמחה היה ברור קודם לפסלותו של ישראל וכדבר

ומ"ש הרב הפוסק יצ"ו שאם חנה זינתה תחת בעלה והולידה את שמחה בתה למה שדיוה בתר אביה וקראו בת שבתי יהודה. זה איני קושיא כי אולי כי חנה עצמה היא קרובת בשר עם שבתי יהודה דאסירה עליו איסור ערוה דאורייתא ונשאו זה ע"ז במדינת ולאחו'רי עיר יונים שאין שם מורה וכשבאו לעיר ישראל הפרישום זה מזה ועל כן לא ילדה עוד וכמפורש כ"ז בהקב"ע הנדפסית וא"כ שמחה היא בתו של שבתי יהודה ממש. אכן ממזרת היא מצד אמה דאיסורה איסור עולם. שבזה תבין למה הלכה חנה לזאנטי להביא קב"ע פיסול ישראל כדי שתנשא לו שמחה בתה. ולמה לא הלך אביה שבתי יהודה עצמו שעדין היה חי כמפורש בכתיבת בתו שכתבו לו בת הנכבד שבתי יהודה י"ל (יחי לעד). והוא היה עליו להשתדל בנישואי בתו. אלא כיון שהפרישום זה מזה בסיבת איסור ערוה הולד הולך אחר הפגים ועליה דידה רמיא ולא על אביה כי אינה נגררת אחריו ואכמ"ל

וכ"ז כתבתי ממה שהוכחתי מגוף הקב"ע שלפנינו ואולם עתה לא צריכנא לכ"ז כי כה הראני רב אחאי גאון הרה"ג כמוהר"ר אליהו חזן יצ"ו כתב ארוכה מאר"ש הבא אליו מאנקונא ממע' הרב הגדול מר קשישא זקן כל רבני איטליא כמוהר"ר יצחק רפאל אשכנזי יצ"ו ר"מ ור"מ בעובי אנקונא יע"א ומלפנים ישב על כסא ההוראה בעוב"י קורפו יע"א מקום המעשה. ושלחו אלי לשום עיני עליו וראיתי שהרב הנז' מתמרמר על פסק ההתר הלזה. ולשונו כאש אוכלת על המעשה שנעשה. ומעיד בגודלו כי הבת שמחה הנז' היתה ידועה ומפורסמת אצלם לממזרת ודאית מצד עצמה ושש אנכי שכיוונתי לקלע להאמת. ובאמת כי הדברים ניכרים ובולטים מגוף הקב"ע כדכתיבנא

והוא הדבר אשר דיברתי כי עתה יש מקום להדר"ג שי' להתחקות על הדבר הגדול הזה וכאשר אדונירם יחזור להתחקות ולפרסם איסורם מחדש על פי מה שנודע לו עתה. וכפי מה שהניח מקום לזה בהסכמתו כאמור. בזה יפאר וירומם עוד תפארת גדולתו בעולם ויתקדש ש"ש ברבים ויאמרו אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים ולתשובתו הרמתה אני מצפה ומיחל, ואם. ח"ו אדוני יגדור בעדי דרכי התשובה הנני מוכרח לעמוד על משמרתי שבמלתא דאיסורא אין חולקין כבוד לרב ולדידן לא נסמוך על ההתר הלזה כל עוד שלא יעמידנו בקרן אורה בהתרת כל השאלות הנ"ל וכסא אדוני נכון כנה"ר וכנא"ה הבע"ח בש"א לטבת ה'תר"ס פה מצרים יע"א: עכ"ל האגרת אשר שלחתי לעיקו"ת ירושלם ת"ו

ומעתה יראה הדר"ג שי' כי אחרי מה שכתבתי להרהג"א אי"ש ירושלם ת"ו בכתב הנוכחי. והוכחתי באותות גלוים ומופתים חותכים כפי מה שהורוני מן השמים. ונתברר כי שמחה הנישאת לישראל הנז' היא ממזרת מצד עצמה וכאשר הוסיפה לחזק את ידינו יקר סהדותיה של הרב הירא מר קשישא ר"מ ור"מ בעוב"י אנקונא יע"א שמר ניהו גופיה היה ר"מ ור"מ בקורפו יע"א ויודע פרטי הדבר לאמיתותן ששמחה זו היא ממזרת מפורסמת אצלם. ושזהו טעם הרב כמוהרשט"א ז"ל שהשיאן זל"ז כדת של תורה שממזר ודאי נושא ממזרת ודאית. שוב לא ראיתי עוד שום צורך להשיב על הפס"ד של ההתר הנז' אשר סדר מעלת הרב הפוסק יצ"ו אשר תלי"ת יש ויש אתנו להשיב ע"כ פנה וזוית אשר שם בה אבן למוסדה להתיר ע"י את הממזרים האלה ולהראות גלוי שהממזרים הנז' באיסורייהו קיימי ויקומו עד עד ועכ"ז נסוגותי אחור שלא להניף ידי במקצוע הלזה מכמה סיבות גלויות וידועות

(א) שהנה מע' הרב הפוסק יצ"ו בכל פסק דינו הנז' לא דרך בדרך הזה כלל ולא נגע בפסלות שמחה אשת ישראל הממזר הראשי כלל אשר היא ממזרת מצד עצמה כי לא אסיק אדעתיה כזאת. ורק זה כחו כי בא במה הצד להתיר את ישראל קוניליאנו מצד עצמו בספקי ספקות אשר כתב בחושבו למשפט. כי רק ישראל הנז' הוא אבי הנבלה הזאת של פיסול משפחתו וזרעו בפיסול ממזרות. מצד העדיות שנתקבלו עליו. אשר ע"כ חתר להפילם ולהכשירו. ועתה אשר אנחנו יודעים שהמקור של המשפחה מושחת והבעל כאשתו שניהם ילדי זנונים וזרעם אחריהם טמא טמא יקרא כיולדיהם מה צורך למלאת הגליונות בהוראת פסלות המשפחה. ולמשקו"ט לראות היעמדו דברי הרב הפוסק יצ"ו אם ישראל הלזה כשר הוא כאשר העלה בחכמתו. או מומו הוא מום קבוע שאינו עובר עולם ועד שבשגם לו יהיה שיצדקו דב"ק בהיתרו של ישראל הנז' לפו"ד שבזה נישוויה לסנאיה של הרה"ג כמוהרשט"א ז"ל שטעה בדין פשוט והשיא את ישראל שהוא כשר או ספק ממזר עם שמחה אשר היא ממזרת ודאית, ומפורסמת אשר לא כדת כדקי"ל אפי' ספקן בספקן אסיר כ"ש ספקן בודאן וכ"ש וק"ו ישראל כשר עם ממזרת שזה טעות גדולה ח"ו. עכ"פ הנעשה אין להשיב ולו יהיה שישראל הזה כשר הוא וטעו ב"ד בהוראה והשיאוהו לממזרת ושוב נתודע להם שטעו בהוראתם. סו"ס אין ידיעת טעותם מכשרת את הממזרים אשר נולדו מהזיווג הנתעב אשר לא עלה יפה ע"פ דת ודין. וזרעם וזרע זרעם ממזרים גמורים הם ויהיו עד סוף כל הדורות. וכמפורש דינם בש"ע אה"ע סי' ד' סעי' י"ח ופשוט. וא"כ על זרעם אחריהם שעליו אנחנו דנין היום. אין לנו מה לפלפל בו כלל ולהג הרבה יגיעת בשר הוא. וזאת ברורה בעינינו שאם היתה דעת הרב הפוסק יצ"ו מקפת בידיעה הזאת ששמחה ההפוכה הזאת היא ממזרת מצד עצמה כאשר נודע לנו. לא היה מטריח קולמוסו לכתוב דבר וחצי דבר בענין זה כי אין לו מקום מהיכן להכנס אפילו כמלא מחט סדקית. ובפרט שאנחנו מכירים את הר' הפוסק יצ"ו שיראתו קודמת לחכמתו ה' יאריך ימיו וכיון שאנחנו רחוקים זה מזה