ומצור דבש קנט

הסעיף הלזה נעלם ממני מסיבת קושי מציאות טרפיות כזאת. ואין זה ענין למה שארז"ל דרוש וקבל שכר. כי מילי דדרשה אין זה מקומם כי הלכות קבועות להלכה ולמעשה שנו כאן למען דעת מה להכשיר ומה להטריף. ועם לבבי אשיחה מה בצע לפסוק דין בטרפיות והדין ההוא לא יבוא ולא יהיה לעולם. ושאלתי גם את פי השוחטים בקיאים כבירים ממנו לימים וגם הם הגידו כי מעולם לא תהיה כזאת. וצא ולמד כי גדול המורים הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שחיטה אשר אסף כל הטרפיות שהוסיפו הגאונים והאחרונים. מה שלא נזכרו בתלמודינו ונתקבלה חומרתם באומתינו כהלכה למשה מסיני לא מנה סירכה זאת מכללם כי רופא גדול היה ויודע שסירכה כזאת לא תצוייר. וכן רבינו הטור לא הזכירה. ואולם בכ"ז תליתי הדבר בחסרון ידיעתי ואם רק הוא ממני. ולא נתתי אל לבי לחקור הדבר בהיות שאינינו נדרש אלי למעשה. האמנם עתה כאשר דפקת על דלתותי. וכזאת שאלני גם ת"ח מהשו"ב העומד תחת דגל עירנו. עתה הנני נאלץ לחקור בדבר ולהשיבך מלים ממה שתעלה מצודתי. כי לא בן חורין אני להפטר כי לדעתך הדבר נחוץ לך ידיעתו להלכה אם לא למעשה. ומה' אשאל עזר וזכותיה דמר"ן תגן בעדי להאיר עיני בתורת ה' המימה. כיר"א

ראשית הגש'. עלינו לדעת מקורן של דברים למי המה. כי טרפיות סירכה מהריאה להרחם לא הוזכרה בתלמודין ולא בדברי הפוסקים עמודי ההוראה כלל. ומצאתי כי שורשם ממקום קדוש יצא הם רבינו ירוחם ורבינו בעל העיטור זי"ע הביא דבריהם מרן הב"י בס' ט"ל בד"ה לכל מקום שתסרך הריאה וכו' וז"ל כתבו העיטור ורבינו ירוחם דה"ה דסמוכה להרת והיא רחם הבהמה. ורבינו ירוחם פירש שהיא אלמעד"א שקורין מוליג'א בלע"ז עכ"ל. ועתה נשב על הבא"ר דברי כל אחד מרבותינו שני המאורות הגדולים הנזכרים ונפרש דברי קדשו כפי כחינו ועניות דעתינו

הנה לפירוש רבינו ירוחם שפירש מלת הרת שהיא האלמעד'א בלשון ערבי. שהיא המוליג'א בלשון לועז. א"כ מבואר דלא כפירש"י שפירש במאמרם בברכות דמ"ד. ששה דברים מרפאים את החולה ורפואתם רפואה ואלו הם כרוב וכו' וקיבה. והרת. ויותרת הכבד. ופירש"י שם הרת הוא רחם הבהמה. (על שם ששם מקום הריונה) וכ"כ בפ' הרואה בברכות דנ"ז ע"ב. ובמס' ע"ז דנ"ט ע"א שהובא בהם מארז"ל הנז' של ששה דברים הנזכרים. ובכולם פירש"י הרת הוא רחם הבהמה. ואולם רבינו ירוחם לא ס"ל פירוש הרת שהוא הרחם רק שהוא האלמעד'א בלשון ערבי. והיא האיסטומכ"א שהיא מקום עיכול מאכל הבהמה. שכן נקראת בלשון ערבי גם האיסטומכ"א של האדם האלמעד'א כידוע. וא"ת דכפי"ז האלמעד'א שהיא מקום עיכול מאכל הבהמה. א"כ היא היא הקיבה שהוא מקום עיכול מאכלה. ובש"ס תנן בכל שלשת המקומות הנז"ל הקיבה. והרת. ויותרת הכבד הרי שהקיבה לחוד והרת לחוד זה אינו כלום. דהבהמה שלשה מקומות לעיכול מאכלה יש לה. והם בית הכוסות. והמסס. והקיבה. והדקין. וכפי"ז יהי' פי' האלמעד'א הוא המסס בבהמה. ששם מתמסמס מאכלה. ולדעת רבינו ירוחם הוא הנקרא הרת. ואולם הקיבה לחוד. והמסס לחוד. ולהיות הריאה נסרכת להמסס הוא ענין קרוב ע"י שינקב טרפס הכבד שהוא הסוגר בעד הריאה. ודרך הנקב ההוא יצא איזה חוט מהאונה או האומה. ויסרך להמסס

רק מה שהקשה לן הוא כי הנה אנחנו המדברים בשפת לועז. אינם קוראים להמסס או להאלמעד'א מוליג'א כמו שכתב רבינו ירוחם כי המוליג'א אנחנו קוראים לחתיכת בשר לבנה ורכה שמקומה נגד הצואר. והישמעאלים קוראים אותה לחלווא וזה דבר מפורסם מאד. אצל השוחטי' כי חתיכת המוליג'א לוקחים אותה השוחטי' לחלקם מאת הגוים בעלי הבשר כידוע. ובל"ע נקראת אלחליווא. לזה יש לתרץ אחת משתים. או כי נשתנה שמה מדור רבינו ירוחם ז"ל לדורנו זה. או כי יש לומר כי טעות המעתיקים יש כאן. ורבינו ירוחם להיותו מבני ספרד קראה רק בשמה הלועזי הרת שקורין מוליג'א. והמעתיקים שלא ידעו לשון ספרד או לשון ערבי על מתכונתה. דימו כי היא נקראת אלממד'א בל"ע וכתבו שהאלמעד'א היא הנק' מוליג"א. ולא היא. עכ"פ העולה מהאמור כי רבינו ירוחם לא פירש שהרת היא רחם הבהמה. והסירכה האמורה בה היא או שתסריך להאלמעד'א הנקראת מוליג"א או שתסרך להמוליג'א ואינה האלמעד'א ולכל האופנים אינינה רחם הבהמה. ואותה אנחנו מבקשים. ובזה גמרנו ביאור דברי רבינו ירוחם זיע"א. ככל האמור

ומעתה נשים לב לבאר דברי רבינו העיטור ונעתיק להקורא כל דברי העיטור (בח"ב די"ז ע"ב) כלשונו הקדוש אות באות ממ"ש וז"ל הרת. בחיבור הרב. אם עולה סירכה מאונה להרת טריפה. ופירושו מן הקרומה ארמיליש. ולא שמענו זה"ל אלא הרת פירש בעל הערוך. רחם של בהמה. ששה דברים מרפיאים את החולה כרוב ותרדי'ן וממוסין יבש והרת וזה אחד מעשרה מקומות שלא הזכירו רבותינו עכ"ל. ובהעתקת דברי רבינו העיטור ככתבו וכלשונו אומר אני כי נתגלה לעינינו אור גדול אשר יפיץ אור בהיר על הענין הסתום אשר לפנינו. כי מעתה ראינו ששורשן של דברים אינן לרבינו העיטור גופיה. ולא הוא הממציא טרפיות זאת של סירכת האונה להרת רק הוא העתיק הדברים ממקורם מחיבור הרב. שכתב שם הרת בשמה הלועזי ארמילו. ורק רבינו העיטור אשר אזן קדושתו לא שמעה לשון כזה של ארמילו הסיענו למקום אחר לפרש כי מילת הרת האמורה הכא בטרפיות היא כמו הרת האמורה בש"ס דברכות במימרא דששה דברים מרפאים את החולה. ששם פירשה הערוך (וכן פירש"י) שהוא רחם הבהמה. ושם הרת דהכא ודהתם חדא נינהו. זה הוא מה שחידש רבינו העיטור מדידיה. ודעת חפצתי מה שם קדושתו של הרב שהזכיר רבינו העיטור בסתם. וכן לקמן בדיני הטרפיות קורא אותו בשם המחבר. כי להיותו רבינו האי גאון. או רבינו האלפסי. או הלכות גדולות לא יתכן שהרי רבינו העיטור ז"ל מזכירם תמיד בשמם מפורש. בתשובות רב האי גאון. ורבינו אלפסי וכו' כמי שיראה המעיין בדברי רבינו העיטור במקומות רבים. וכן מזכיר רבינו גרשון מאור הגולה בשמו. גם מילת המחבר מבלי להזכיר ולציין באיזה מקום ודף כתב כן הרב המחבר. כנראה שהרב המחבר חיבר בפרטות חיבור בהלכות טרפיות וכאשר רבינו העיטור עסוק בדיני הטרפיות אין צורך לו לציין המקום כי סעיף הטרפיות דקשו"ט ביה. נקל למצוא אותו בדברי הרב המחבר. ופרסומו אצלי יספיק. כי ע"כ אחשבה אני כי הרב שהזכיר רבינו העיטור הכא בסתם. הוא רבינו שמואל אבן גמיע שחיבר הלכות טרפיות בלשון ערבי. ורבינו העיטור מעתיק מדבריו ומזכירו בשמו כמו שתראה באות הקודם לזה. באות דופן אות ל"ה בסופו. ואם השערתי זאת צודקת בעיני המעיין עוד תפוץ אור יקרות לבאר את הענין המסובך שלפנינו. לנכון כאור היום בעהי"ת. ומעתה נבוא אל הביאור בע"ה

הנה מ"ש רבינו העיטור כי לא שמע לשון זה שפירוש