ומצור דבש קנז

לא ירפוני. ואפס לי פנאי ללבן ולצרף הלכתא בדין זה וכאשר נודע לכל באי שער עיקו"ת. האמנם לא בן חורין אני כי כן צוותי מפי עט"ר וצניף תפארתינו ראשון לציון הרב הגאון המפורסם אחד היה אברהם. מגן אברהם יהיה בעזרו אשר הוא פקד עלי לשנות פרק זה [דאיהו בדידיה רפיון גוו וסיבת רובי טרדותיו עם הצבור והיחיד לא נתנוהו להשיב שואלו דבר הרופא חנם יעלה לו ארוכה ומרפא] ואני את פי מלך שמור ולעשות רצונו חפצתי דדיבורו הקל איהו גופיה גזרה. ע"כ אחזתי בקסת לכתוב שנים שלשה גרגרים לפי מה שתעלה מצודתי במיצוי הדין לבד. וזה החלי. בעזר צורי וגואלי

הנה באיסור פנוי העצמות דינא יתיב הלא בספרתם של רבותינו פוסקים ראשונים ואחרונים. הרמב"ם פי"ג מה' אבל הט"ו. והטור ומרן בסי' שס"ג. ומקורו מוזכר לו סתמא דש"ס דפרק נגמר הדין דף מ"ו. ואם לא בא בפירושא! וברייתא דמסכת שמחות פי"ג ופ"ב דירושלמי מ"ק. והאריכות בזה לחפש חפש מחופש עוד אך למותר! וטעמא דאיסורא כתבו הפו' הרב הלבוש והש"ך והט"ז והרב קרבן העדה משום חרדת הדין כדכתיב בשמואל למה הרגזתני לעלות אותי יעו"ש

והגאון בעל שבות יעקב בתשו' ח"ב יו"ד סי' ק"ג כתב דאין זה טעם מספיק ועיקר. וטעמא הוא משום ניוול דהאי טעמא מפורש בש"ס דהוי משום ניוול וכו' יעו"ש. וג"ע בס' יוסף אומץ ס' ט"ל הקשה עליו דהפוסקים יהבי טעמא שאינו לפי האמת ויניחו הטעם האמיתי שהוא מפורש בש"ס דהוי משום ניוול יעו"ש

וראיתי להגאון חכם צבי ז"ל בתשו' סי' נו"ן שכתב תו"ד שע"כ לא הוצרכו הפוסקים ליתן טעם חרדת הדין אלא לטלטלו בארון סתום ומוסגר שאין רואים אותו בניוולו אבל לפותחו ולראות ניוולו הוא יותר חמור יעו"ש. ולפי דב"ק טוב אתי שפיר ואזדא לה תמיהת ג"ע ז"ל דאיכא למימר דטעמייהו דהפוסקים דנקטי משום חרדת הדין הוא אפי' בהך גוונא דליכא ניוולא כגון שהוא בארון סתום ומוסגר וליכא טעמא לאיסורא רק משום חרדה כאמור! ומן האמור תסתיים דלפי הני תרי טעמי אין שום היתר בפינוי העצמות כי משום ניוול ובשגם דליכא ניוול הא איכא טעמא אחרינא דחרדת הדין. ואין פתח להתיר זולת על אחד מה' דרכים שפסק מרן ז"ל שם. א. לקוברו לתוך קבר שלו. ב. כדי לקוברו בארץ ישראל. ג. אם מתחילה כשנתנוהו שם ע"מ לפנותו אח"כ. ד. אם אינו משתמר בזה הקבר. ה. קבר הנמצא

ואתה תחזה שכל להקת הפוסקים האחרונים שפסקו בנדוניתהם להתיר הוא רק באחד מהדרכים הנז"ל הלא מראש מו"ה בס' פרי האדמה ח"ב דל"ו ע"א בנדונו שמרוב הגשמים רבו הזוחלים ועקרו כמה קברים וכו' דהתיר לפנות משום שאינו משתמר יעו"ש באורך. גם אשור למוה"ר בס' זרע אברהם יו"ד סי' כ"א בנדונו שהשופכים של הביבים צף ע"פ הקברות וכו' ופסק להתיר משום דמזיקים לרבים ותו דאיכא צער דאי אפשר שלא יכנסו המים לתוך הקברים וכו' ומצוה לפנות משום צער וביזיון המתים וכו'. גם בתשובת הגאון חכם צבי שם במעשה שנקבר בקרקע גוי דמצוה לפנות דכיון שהנכרי רוצה לחרוש ולזרוע על גביו ואין לך ביזיון גדול מזה ואפ"ה מקרקע נכרי לשכונת קברי ישראל עדיף משל אחרים לתוך שלו דשרינן אפי' ממכובד לבזוי יעו"ש ומזה נסתייע הרב ג"ע בס' יוסף אומץ שם בנדונו במי שנקבר בלאזריטו וכו' דמותר לפנותו יעו"ש. וכן בקדש חזיתי בתשו' דבר משה ח"א ס' פ"ו על ענין הנקברים שנקברו בתוך העיר מפני סיבה ואייתי בידיה תשו' הרשב"א ז"ל ס' שס"ט במי שנקבר תוך השכונה ביום הידוע לנוצרים שלא יכלו לקבור אותו ביומו דמותר יעו"ש והיינו דוקא מכח הסיבה הנז'. ועכ"ז מסיים בה שאם אין מקום לומר שיבואו לידי תקלא מוטב בשב ואל תעשה יעו"ש

עוד ראיתי בתשו' כנסת יחזקל ס' רנ"ג בדין בני עיר האמבורגי השולחים לקבור מתיהם באלטונא וכו' ובשעת הדבר ב"מ לא הניחו להוליכם אנה ואנה ונתן להם השר קרקע לקברות סמוך לעיר וקברו שם ואח"כ באו ושאלו אם היו רשאים לקוברם בבה"ק הישן. והורה הרב ז"ל שהמתים שצוו להוליכם לקוברם בישן או שיש משפחות בבה"ק הישן מותר לפנותם אך שאר המתים ינוחו על משכבותם בשלום יעו"ש והיינו מהטעמים שפסק מרן בשלחנו הטהור יעו"ש!

וחמותי ראיתי אור בתשו' הגאון חתם סופר חיו"ד ס' של"ד דנשאל על אודות בית הקברות הניתן ליהודים לקבור שם המתים במגפה ר"ל ואותם הקברים לא ניתנו לחלוטין וגם אינו מוקף ואינו משומר וע"פ דתם שאחר שש שנים מפנים העצמות וזורעים שם. והן עתה מצאו מקום בקל ויכולים להשתדל אצל הקיר"ה לפנות בית הקברות ולהוציא משם המתים ולקוברם בבה"ק הישנה ורובם המה מבני העיר שיש להם משפחות ישיני עפר בקברות הישנה. והתיר הגאון בשופי. לא מיבעייא לאותם שאבותיהם שוכבים בבה"ק הישן וכו'. אלא אפי' שאר מתים. מטעמא דאינו משומר ועתידים פריצים לבוא ולחללו יעו"ש. והרואה בעיניו יראה שאין נדון הרב דומה לנדון דידן כלל. כי בנדון הגאון ז"ל מעיקרא בעת הקבורה לא לחלוטין ניתן להם אחוזת קבר במקום ההוא והו"ל נתנוהו שם ע"מ לפנותו דפסק מרן דשרי כנז"ל. זאת שנית דכיון דע"פ דתם אחר שש שנים מפנים העצמות וזורעים שם. הו"ל כפנוי ועומד כיון שקרקע אינה שלו. אלא דגוי וא"כ מוכרח הוא דסו"ס מפריצי הפרצה יחללו כבוד שוכבי עפר בפינוי העצמות ועוד דהו"ל מקום שאינו משתמר. וכל הני טעמי לא שייכי בנדון דידן כפי השאלה המוצגת לפנינו בראש אמי"ר וכמ"ש המעיין!

עוד בקדש חזיתי בתשו' הגאון נודע ביהודה חיו"ד ס' פ"ט בקהל שקנו קרקע למאה וחמשים שנה ואח"כ תחזור הקרקע לבעלים לחרישה וקמו בניהם ורוצים לקנות קרקע אחרת וכו' והשיב דמותר לפנות אחר ק"ן שנים מטעם שאם נתנוהו ע"מ לפנותו מותר וכו' דכל כי האי גוונא ליכא בלבול. ועוד דלזמן מרובה כזה לא נשאר כי אם רקב ולא שייך בו בלבול כלל יעו"ש. וגם בזה עינא דשפיר חזי יראה דרב המרחק בין נדונו לנדוננו וזה פשוט

ואל יקחך לבך לומר דשמעינן מיהא דלאחר ק"ן שנה יש היתר וכ"ש לפי מאי דהוסיף הגאון בתשו' שאפי' בעצמות אם לא נשאר רק עצם בלי בשר לא שייך בלבול וכמ"ש יעו"ש. לא היא ואחר המחי"ר מכבוד הגאון השואל שהראיה שהביא לזה דלא שייך קבורה ברקב מדאיתא בת"כ קרבו שאו את אחיכם מכאן אמרו אין הכהנים מטמאים למתים וכו' והיינו משום שנשרפו לעפר והרב קרבן אהרן כתב שאם יש אחרים שיטמאו להם לא יטמאו הכהנים ולא משמע הכי בתלמוד וכו'

ואהמ"ר אין דבריו מוכרחים שיש לפרש פירושא דת"כ בפירושה אחריתי דמינה אין הכרע לראיתו וכאשר ביארתי בספרי הקטן שער החצר סי'